אני תוהה על הקשר שבין המילים: דם, אדם, אדום ואדמה. האדם מורכב מדם. הדם אדום. ומה עם האדמה? (טוב תודה, הכל בסדר). אדמת "החמרה" הנמצאת בא"י, צבעה אדום ומכאן המילה הערבית "חמרה" שפרושה "אדום".
אלא שקיימים גם אדמות רבות בא"י, שאינן חמרה אדומה. כאלה הן אדמת טוף ברמת הגולן, אדמת גיר בירושלים, אדמת חול ים או אדמת חול דיונה, שהינה אדמת חול ים, שנשטפה בגשמים במשך אלפי שנים, ועל כן אינה מלוחה. ככל שהמילה העברית הקדומה: "אדמה", נגזרה מאדמת החמרה האדומה, יש בעיה בפסוק: "של נעליך מעל רגלך… אדמת קודש הוא", שכן המילה "אדמה" נועדה אך ורק לסוג אחד של קרקע, לאדמת החמרה. מכאן, יש להחליף המילה "אדמה" למילה "קרקע", או אז עלינו להחליף את הפסוק התנכי: "אדמת קודש הוא" לביטוי, "קרקע קודש היא". בעיה. מה, נחליף עכשיו את כל התנ"ך?!… ואולי אותו קדמון, שהמציא את המילים, ראה דם יוצא מגוף חברו, בזמן פציעה והיה כל כך נסער, עד שפלט את ההברה החנוקה: "דאם… דאם"… ומכאן הכל החל, מדם.
אח"כ המילה: "אדם" – הגוף שמכיל את הדם, הגיעה באופן טבעי, לשפה, כמו גם הצבע האדום המשקף את צבע הדם. ומה לגבי האדמה? מה הקשר? אולי הפסוק התנכי: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" או הביטוי: "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה", מצביעים על כיוון. האדם נולד מהאדמה וישוב לאדמה ומה יותר טבעי לקרוא לקרקע: "אדמה", על שם האדם שנולד ומת לתוכה. ומדוע האדמה כה חשובה לבני האדם והיא המניע העיקרי למלחמות, בין יצורים חיים ואף בין החיות, משחר הפרה היסטוריה? האדמה היא הדם שלנו, החיים שלנו ובלעדיה אין לנו קיום. האדמה היא הטריטוריה, בה אנו צדים וככל שיכנסו לטריטוריה זו עוד ועוד "אדמים" – בני אדם, כך יפחת הצייד ויביא כלייתנו ומותנו ברעב. ואכן המקור הטבעי למלחמות בין כל החיות – טריטוריה. טריטוריה לאוכל, טריטוריה לסקס. היעדר סקס ואוכל שווה מוות. הוא הדין בבני האדם. ללא אדמה – טריטוריית ציד, נגזר עליך למות. אם כן, האדמה היא החיים או סם החיים ואף הדם הוא החיים ומאיבוד אדמה ו/או מאיבוד דם – מתים. כשיש לנו נחלה – אדמה, פיסת אדמה ואפילו דירה בבניין הנטוע באדמה, יש לנו שלווה, בטחון, שקט נפשי, בית: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", אנו מרגישים מוגנים ותמיד נרצה לחזור לשם. כששליטים רצו להרוס ולהשמיד עם, הם היגלו אותו מאדמתו והעבירו אותו לאדמה אחרת. כך אבדו כנראה, עשרת השבטים וכך אבדו רבבות עמים, משחר ההיסטוריה. לקחת מעם את אדמתו, לקחת את מורשתו- סלע קיומו. גם ה"סלע" קשור לאדמה…
עם ישראל יושב על אדמתו, בא"י, מעל 3200 שנה. המקור החוץ מקראי הקדום ביותר, שמזכיר את עם ישראל, שנגלה עד כה, הינו: "מצבת מרנפתח", משנת 1206 לפנהס"פ ובה הפסוק: "ישראל הושם אין לו זרע" (ראה מאמר הח"מ: "מצבת מרנפתח וזכות עם ישראל בא"י Francolaw.site ).
כשעם מגן על אדמה מעל 3200 שנה, האדמה הופכת לאדמתו ולרכושו. עם ישראל התאבד על אדמת ארץ ישראל ונלחם מלחמות חסרות כל סיכויי, כנגד האמפריות הגדולות, משחר ההסטוריה: המצרים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאים. המרד ברומאים היה התאבדות. דמיינו את קפריסין נגד ארה"ב, רוסיה וסין יחדיו. מרבית ערביי ארץ ישראל, הגיעו מארצות אחרות, במהלך מאתיים השנים האחרונות. כך למשל , ב-1830 ישבו ביפו כ-5000 ערבים מוסלמים. בשנת 1832 כבש איברהים פשה המצרי את יפו ויצר "סכנאות"- ישובים כפריים סביב יפו, שאוכלסו במשפחות פועלים מצריים והגדיל את מספר התושבים של נפת יפו בעשרות אחוזים (כגון: סכנאת אבו כביר, סכנאת מוזראייה). ב-1948 היו ביפו כ-80,000 ערבים מוסלמים. הם מעולם לא נלחמו על האדמה, לא כנגד האימפריה העותומנית ולא כנגד האימפריה הבריטית. הם לא מרדו ולא התאבדו על האדמה. הם לא שילמו את המחיר שצריך עם לשלם, כדי לקנות לו חלקת אדמה (חלקת קבר).
המרד, הפוגרומים והמלחמות נגד הציונים, אינם נחשבים. הם היו רבים כנגד מעטים, זאת לא הייתה מלחמת התאבדות על האדמה. הם סברו שהם לוקחים האדמה בהליכה. המושג "צומוד" – האחזות באדמה, הגיע רק אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967.
הם הבינו באיחור אופנתי ולאחר שנכשלו בכוח הזרוע, שהאחזות באדמה ומלחמה עליה, קונה בעלות על האדמה. שורש הסכסוך הישראלי-ערבי, של מי האדמה? אם הם יתמידו במאבקם עוד 3200 שנה יתכן שיהיה להם Case. איך בסוף כל מאמר "יושב ערבי עם נרגילה"!
התנ"ך קישר בין האדמה לבין האמונה. האל הבטיח לאברהם ולזרעו את הארץ הזאת – האדמה עליה אנו דורכים. המתנה הכי גדולה, שהאל (או הסופר המקראי), יכול לחשוב עליה, היא האדמה. אם תלכו בדרכיי ומצוותי, תקבלו במתנה את האדמה הזאת. התחלתי בדם וסיימתי באדמה, יש המתחילים באדמה ומסיימים בדם.
עו"ד יעקב פרנקו, המשרד מתמחה במקרקעין, תכנון ובניה ויועץ אדריכלי ליזמים.