המסננת הקטנה הזאת, האם זאת אומנות?
האם מסננת זו, מעוררת אצלך רגש כלשהוא?
לא, כי לי היא סכין בלב.
לי היא גורמת כאב.
מסיבה לא זכורה, נעלמה מסננת כזאת, מברז כיור הידיים,
בחדר האמבטיה של אמא שלי.
היא ביקשה ממני, אין ספור פעמים, שאקנה חדשה.
ביקשה וביקשה.
שכחתי ושכחתי.
לא היה בראש שלי.
וכשהיא באה בתוכחה, הסברתי לה: אמא, המסננת הזאת לא באמת מסננת לכלוך. החורים גדולים מדיי.
אבל אמא שלי עקשנית וללא המסננת, הרגישה שהיא מצחצחת שיניים עם מיים מטונפים, כך אמרה.
עוד פעם ועוד פעם, ביקשה שאקנה לה מסננת כזאת.
פשוט שכחתי. זה לא היה חשוב. גם הייתי סטלן.
בסוף, אמא שלי, העבירה את מברשת השיניים ומשחת השיניים עם כוס פלסטיק קטנה, למטבח.
בברז המטבח היה סנן. שם היא הרגישה מוגנת. שם המיים נקיים.
וכך, שנים רבות בכוס קטנה, בשייש שליד כיור המטבח, נחו להם: מברשת שיניים ומשחת שיניים, בסביבה זרה, לא טבעית והזכירו לי, כל פעם מחדש, עד יום מותה של אמא שלי, שאני בן חרא.
כמה כבר קשה לקנות מסננת קטנה לברז ולגרום הנאה וסיפוק לאמא שלי האהובה, שעשתה הכל עבורי?
הייתי מביא לה אלף מסננים.
היום כבר מאוחר מדיי.
וכך, עד עצם היום הזה, מסנן קטן זה, כפגיון הנעוץ בליבי.
ועתה, התגרום גם לך, רגש, מסננת קטנה זו?
ואתה, התאמר, גם זו אומנות?
השיר?
לא, המסננת.