מה בין אדמות יפו לאדמות עבר הירקון

 

כדי לעמוד על השוני, שבין אדמות יפו, לעבר הירקון, יש להתחיל בזהה ובדומה ביניהם, ואולי אף יש להתחיל קודם לכן, בתמונה הכללית, השונה משניהם. בכל מישור החוף של ישראל, מחיפה ועד עזה, האדמה, להלן: "המצע" הינו חול ים. זהו חול הים, שהגיע לארצנו מגל הצונמי השני, לפני עשרות אלפי שנים (עוד נדון בכך). את חול הים הזה, אני מחלק לשניים. החול בצמוד למים – החוף, בו חול הים עם מלח והדיונה, המרוחקת מעט ואף גבוהה במס' מטרים ממי הים, אותו חול ים, נקי ממלח, בשל הגשמים ששטפו אותו במשך אלפי שנים. לעניין זה חשיבות רבה, בחקלאות ובגינון, שכן, בחול עם מלח, לא ניתן לגדל דבר. בעבר, אף בחול ים ללא מלח, דיונה, לא ניתן היה לגדל דבר (כל מישור החוף היה מדבר שממה וצלמוות), אך כיום, בגינון וחקלאות, במצע מנותק, חול ים שטוף, הינו מצע מצויין. חול ים הינו מצע שמאפייניו, גרגר גדול, אוורירי, אינו אוחז מים, מנוקז מאוד. זה מצע מצויין, לגידולים במצע מנותק, באמצעות מחשב השקייה, טפטפות ומשאבת דשן – שיטת הגידול המתקדמת ביותר בעולם, שגילה כ-50 שנה. בשיטה זו, השקיות קטנות של מים ודשן, מס' פעמים ביום, המחייבות ניקוז (גרגר גדול) ואי ספיחה של דשן למצע (מצע סופח דשן, מומלח בעקבות הכמויות הגדולות של הדישון ומביא לכשלון בגידול). דיונה, חול ים שטוף, מצע אוורירי, שאינו אוחז מים, בצירוף, משטר השקייה חורפי וקצר, שמתנקז מיד לתת הקרקע וחום, שמגיע למעל 40 מעלות צלסיוס, מעל חצי שנה, יצרו מדבר, שלא גדל בו דבר, "מדבר מישור החוף"! בתוך כל מדבר מישור החוף הקדום, קיימים ביפו ובעבר הירקון, מצעים שונים לחלוטין (מצע שונה נוסף, הנמצא ברצועת מישור החוף  הינו החמרה, עליו בהמשך).

מבדיקת מעבדה שערכתי (מעבדת שרות שדה בחדרה) בעקבות תיאוריה שהעליתי, הוכחתי כי אדמות יפו, היו כנראה האדמות הפוריות ביותר בא"י הקדומה. כיצד נוצרו אדמות דשנות ביפו? סיפורנו מתחיל לפני כחצי מליון שנים. גובה החוף הישראלי, היה 50 מטר נמוך יותר. בעקבות התחממות קיצונית ומהירה של כדור הארץ, החלו השלגים באירופה להנמס. "מדינות קרח", החלו לנוע לכיוון הים התיכון. בביטויי "מדינת קרח" אני מתכוון רק לשלג, שנמצא מעל מדינה שלמה או חלק גדול ממנה. מדינות קרח כאלה היכו בים התיכון, בכוח בלתי נתפס, שניתן להמשילו למאות פצצות אטום. הנוסחה של כח (F=mxa), הינה מכפלה של מסה במהירות. המהירות אומנם לא ידועה ויכולה להיות נמוכה, ואולם המסה, הוי ואיי איזה מסה… 1 מ"ר שלג, לעומק של מטר (קוב מים), משקלו טון. במכפלה של מדינת קרח כזאת, ששטחה מיליארדי מ"ר ובמכפלה של גובה הקרח, שיכול להיות עשרות מ"ר, קבלנו מסה של טריליוני טון!!!

זהו כוח, שהשכל האנושי אינו יכול לתפוס. כוח כזה, שהכה בים התיכון בצד האירופי, יצר גל ענק, שחצה את כל הים התיכון והגיע לארץ ואף למדינות שלידינו (לבנון, סוריה, תורקיה), וחדר בגובה של כ-150 מטר לארץ!! (כיצד הגעתי לגובה הגל, אפרט בהמשך). הגל הזה, הכיל מי ים ושכבת החול העליונה של הים התיכון, לרבות כל הדגה והצדפים שבה.

כשהגל חדר לחופי ארצנו, מתחילים לעבוד עליו שני כוחות נגדיים: כוח החיכוך – החיכוך ביבשה גדול בהרבה מהחיכוך בים וכוח הכובד – הים נמצא תמיד במקום הנמוך ביותר (קודם היה המקום הנמוך ביותר ורק אח"כ הוא התמלא במים ונוצר ים), על כן, הגל צריך לטפס תמיד, מגובה פני הים למעלה ולהתגבר על כוח המשיכה (בדיוק כשם שאדם המטפס על הר מתעייף, כך הגל המטפס על היבשה מאבד כוחו). בנקודה מסויימת על היבשה, (כ-10 ק"מ מהים כיום), מהגל הענק הזה, איבד את כוחו כליל (F=0). בנקודה זו, כל המוצקים, שהוסעו בכוח הגל, הרבה חול וקצת דגים, כונכיות וצדפים, צונחים לקרקעית  הגל. אין עוד כוח, שישא אותם. בנקודה זו (F=0), מתחיל להווצר הר של חול. גלי משנה, שנתקעים בו פורקים אף הם את החול, על ההר הזה ומגביהים אותו עוד ועוד. גלי משנה חלשים ונמוכים יותר, נתקעים בהר החול, פורקים עליו חול, נחסמים כליל ואינם יכולים להתקדם עוד. הגלים המשניים שגובהם כ-80 מטר, שנתקעו בהר החול ואינם יכולים להתקדם נעצרים ומשנים כיוון, עושים דרכם חזרה לים – למקום הנמוך ביותר. הם נעים בשיפוע יורד וצוברים עוד ועוד תאוצה וכח. הגלים החוזרים לים, אוספים בדרכם, חלק מהחול שצנח לקרקע. כשהגלים מגיעים לקו החוף, הם נתקלים בגלי משנה קטנים יותר, שמגיעים עדיין מאירופה ואף הם נושאים חול. הגל החוזר, נתקל בגל נכנס, כח מול כח, שגורם לאיפוס כוחות, והתוצאה, שוב, החול צונח ושוקע בקרקעית הגל. כך קבלנו צורת אוכף, הר חול במקום בו הגל איבד את כוחו (F=0) והר חול, במפגש היבשה והים. גובה החול שנוצר, בסיום התהליך, הינו כ-25 מטר על פני כל השטח. הר חול במקום בו הגל איבד כוחו והר חול בקו החוף הקדום. תכולת החול כוללת גם מלח, דגים, צדפים וכונכיות, כלומר סידן. על חול הים, המלח והסידן, מופעל לחץ של טונות, כגובה החול, ולאחר אידוי המים, נוצר סלע, שבנוי ברובו, מחול ים וסידן ונקרא: "כורכר", שפרושו: "פריך", מתפורר. שכבת הסלע של כל מישור החוף, נקראת: "שכבת הכורכר התחתונה". זהו סלע צעיר מאוד (כחצי מליון שנה גילו) ופריך מאוד, ניתן לחצוב בו ולעבד אותו עם עצם חדה ולעשות שימוש באבן, עוד בטרם נוצרו כלים לחציבה בסלעי גיר, צור ובזלת. יתכן וזו הסיבה שהעיר יפו, הינה אחת הערים העתיקות בעולם וגילה כ-6,000 שנה (מעגן טבעי, הר כורכר שקל לביצור, מים זמינים, אדמה פוריה והיכולת לבנות מערות ואח"כ לבנות בתים וחומות מסלעי הכורכר, הקלים לעיבוד). 

בחול הים הזה, היה חומר נוסף, שנקרא: "תחמוצת הברזל". כשמי הים, שבחול התאדו, תחמוצת הברזל פעפעה, נעה עם המים, לראש ערמת החול וצבעה אותו, בצבע אדום. פסגת הר חול הים, שנוספה לה תחמוצת הברזל, הפכה לאדמה אדומה, שהערבים מכנים אותה בשם: "חמרה" (אדום). אם כן, החמרה היא חול הים, בתוספת תחמוצת הברזל, אלא, שלמרבית הפלא, החמרה מצע בעל תכונות הפוכות לחלוטין, ב-180 מעלות, לחול הים "שהוליד אותה". מצע החמרה בעל גרגר קטן בהרבה, לא אוורירי, לא מנוקז וכן מחזיק מים. תכונותיו הפיזיולוגיות של מצע, נגזרות מגודל הגרגר, עניין המשפיע על כמות האוויר במצע ועל אחיזת המים והניקוז שלו. היחס בין נפח גרגר החמרה, הקטן ביותר, לבין גרגר החמרה הגדול ביותר, הינו פי 3300,  כלומר יש מאות מצעי חמרה, שונים זה מזה, בהתאם לגודל הגרגר. היחס בין נפח גרגר חול ים, לנפח גרגר החמרה הגדול ביותר, הוא פי 300 (לו היה לסופר המקראי מידע זה, היה מחליף הביטויי: "כחול אשר על שפת הים" לביטוי: "כחמרה אשר במישור החוף", ככל שברצונו להראות כמות גדולה).  החמרה נחשבת למצע גרוע, כי גודל הגרגר קטן ועל כן המצע חסר אויר ואינו מנוקז. במשך אלפיי שנים, לא עיבדו אדמות החמרה, כמו גם אדמות החול במישור החוף. אדמות החול בעלות גרגר גדול ואינן שומרות על מיי הגשם.  אדמות החמרה, אינן מנוקזות כלל, אין בהן אויר והן מחזיקות עודף מיים. בחקלאות בעל, הנסמכת אך ורק על גשמיי החורף, זרעיי חיטה ושעורה, הרקיבו באדמות החמרה והן התאימו רק לגידולל אבטיחים. השייכים, שמחו למכור אדמות נחותות אלה, לנדבנים הציוניים-גואליי הקרקע. ראשוניי עליות הציונים, ידעו כיצד להפיק זהב, מאדמות החמרה, הזולות. ראשית, השביחו את המבנה הפיזיולוגי של המצע ע"י הוספת קומפוסט בכמויות גדולות. לפלח הערבי, לא היה קומפוסט רב, שכן איש איש וגידוליו לעצמו. צורת ההתישבות הציונית, בקיבוצים, הביאה גם גידול עופות ובקר, בכמות גדולה ומקובצת.  הצואה הרבה, הפכה לקומפוסט, בכמויות גדולות, שאיפשרו להשביח את אדמות החמרה. בנוסף הדשן הכימי, הובא לא"י ע"י העליות הראשונות ועוד בנוסף, המשאבות (שהובאו ע"י הטמפלרים ליפו), אפשרו לראשונה שאיבת מיים, מעומקים של עשרות מטר. כל הגורמים יחדיו, הפכו את אדמות החמרה הנחותות והזולות, לאדמות שאפשרו עיבוד חקלאי רווחי ואף שתילת פרדסיי שמוטי-היהלום שבכתר.

לאחר מאות או עשרות אלפי שנים, אותה התופעה חזרה שוב ויצרה את שכבת הכורכר העליונה. על כן, בחתך גאולוגי של מישור החוף, בהכללה, נמצא שתי שכבות סלע כורכר, בגובה כ-25 מטר, כ"א וביניהם שכבת חמרה, בגובה כ-2 מטר ("הסנדוויץ"). גובה הר החול  בנקודה (F=O)' הינה עד 70 מטר וגובה הר החול, בחוף הקדום, הינו כ- 30 מ"ר וכל זה מעל שכבת חול של כ-25 מטר שהפכה לסלע כורכר. התופעה הנ"ל, חלה על כל מישור החוף של א"י, אך גם על סיני, לבנון, סוריה ותורכיה ועל כן, אזורי החוף של ארצות אלה, גם הם סלעי כורכר. תיאוריה נוספת (שלי), כי כל התופעה הזאת, יכלה להגרם, לא ע"י התחממות כדור הארץ וגל צונמי מאירופה, אלא בשל התפרצות געשית מטורפת, שגרמה לגל הצונמי. החשוד העיקרי, הינו האי קפריסין. התפרצות געשית, שיצרה את האי קפריסין, יצרה את גל הצונאמי,  שכן רדיוס של סלעי הכורכר בארצות המקיפות את האי, מחד, ומאידך ניתן לשאול, מדוע גל הצונמי האירופי, לא הגיע למצרים ולוב?! (התפרצות געשית כזאת, מסבירה גם את הנחושת (coper), בהם הייתה עשירה רק קפריסין, בעולם העתיק. זהו חומר שהגיע מתת הקרקע). תיאוריה שכיחה נוספת, טוענת ששכבת סלעי הכורכר, לא נוצרו בגל צונמי גבוה, אלא, במאות גלי צונמי של מטרים בודדים, כשכל גל הותיר שכבת חול של עשרות ס"מ. ניראה כי ניתן להפריך תאוריה זו, בקלות, שכן אין היא מסבירה, כיצד נוצר הר החול (F=O) שגובהו עד 70 מטר מעל שכבת החול העליונה. כמו כן, אין בה, הסבר להר החול, שבקו החוף- הכורכר החופי. מה, החול קפץ מתוך הגל לעוד 80 מטר? לעולם הגל יהיה גבוה בהרבה, מהחול שהיה בתוכו. הר החול בנקודה  (f=o) בגובה של 80 מ"ר מעיד כי גובה הגל היה לפחות 150מטר.

תהא אשר תהא הסיבה לגל הצונמי, התופעה שתוארה לעייל, זהה.

ונחזור ליפו. נחל איילון, שמקורותיו בהרי ירושלים, עשה את דרכו עד לים, ליפו. הנתיב העתיק שלו, עבר לדעתי, דרך הואדי של נווה צדק (נווה צדק גבעה והמושבה האמריקאית, גבעה והוואדי ביניהם), ובהמשך, דרך רחוב אליזבט ברגנר, בואכה לים. גל הצונמי השני והחול שבו, חסמו את נתיב נחל איילון הקדום ואת דרכו ליפו. הנחל פנה ב-90 מעלות, ימינה, צפונה ("הברך"), התחפר בחול הים הרך ויצר נתיב חדש, עד שפגש בנחל הירקון והצטרף אליו. שניהם פסעו יחדיו אל השקיעה – אל הים.

המבנה הטופוגרפי של מזרח יפו, בצמוד להר הכורכר (יפו העתיקה) הוא סוג של עמק, בקעה ולכן נוצר בו אגם, שאני קורא לו: "אגם הדלתא של נחל איילון". בחורף, כשהגיעו מי הגשמים מהרי ירושלים, האגם גלש לים, דרך הערוץ של רחוב אליזבט ברגנר ובקיץ, הייתה הדלתא, אגם קבוע.

לאחר שנחסם בחול, הערוץ העתיק של נחל איילון, בגל הצונמי השני, אגם הדלתא, שניזון מאותה עת  רק ממי גשם מקומיים (האיילון כבר התחבר לירקון), אט אט החל להתייבש.

השריד האחרון של האגם הזה, נותר באזור אצטדיון בלומפילד. עד שנות ה-30, עוד הייתה שם ביצה והמקום נקרא "אלבסה" (הביצה). מכאן, כי אזור זה, הוא הנמוך ביותר באגם המקורי. משהתאדה כל אגם, הדלתא של איילון, נחשפה ונגלתה קרקעיתו. אלה אדמות יפו. קרקעית האגם, קיבלה במשך עשרות אלפי שנים את הקרקע העליונה (הקרקע הפוריה ביותר, שכן כל החומר האורגני, בעיקר עשביה, מת לתוכה מדי שנה והופך לקומפוסט), שנסחפה כל הדרך מהרי ירושלים. בנוסף, כל צמחיית המים והביצה, יבשה לתוכה והוסיפה חומר אורגני נוסף.

האדמות שממזרח ליפו העתיקה, אדמת האגם שיבש, והם כנראה, האדמות הפוריות ביותר בישראל הקדומה, מקל וחומר, האדמות הפוריות ביותר, בכל "מדבר מישור החוף". מבדיקת מעבדה שערכתי, הסתבר שאדמות יפו, עשירות בדשן אורגני, בכמות נדירה, כמו אדמות שמדשנים כיום, באופן קבוע בדשן כימי (הדשן הכימי, הומצא רק באמצע המאה ה-19 ובמשך אלפי שנים, פוריות הקרקע והדשן האורגני שבה, לא היו ניתנים לשינוי). לא זו אף זו, בחפירה ביפו, לעומק של מטרים בודדים, ניתן היה למצוא את המים של אגם איילון הקדום, שיבש. מים וקרקע דשנה, היו מצרך נדיר בעולם הקדום, בכלל ובא"י המדברית, בפרט.

מיומני מסע ומלחמה, אנו קוראים על האדמות הפוריות של יפו, משליח של פרעה, מלפני 3,500 שנה (פפירוס אנסטסי), דרך אבו אל ז'הב, משנת 1875, שתיאר את הלימונים והתפוזים ביפו, בגודל כפול מהמקובל ודרך דוד דבית הלל, 1824, שתיאר את האבטיחים של יפו, "שאין אדם אחד יכול לשאתו", כלומר אבטיחים של כ-40 ק"ג… (על בדיקת הקרקע, וניתוח התוצאות ע"י אגרונום משרד החקלאות, ראו ההרצאה ביוטיוב: "אדמות יפו, מסלעי הכורכר ועד לתפוזי השמוטי Jaffa" או במאמר: "תגלית מדעית על מקור איכותם של תפוזי השמוטי Jaffa", פורסם בירחון: "עת הדר, ידיעון ענף ההדרים במועצת הצמח, גיליון 143, או באתר הח"מ).

כאמור, כשגל הצונמי השני חזר לים, הוא נתקל בקו החוף, בגלים חדשים, שהגיעו מהים. כח נתקל בכוח, הכוחות התאפסו והחול צנח לקרקעית הגל. בסיום התהליך נוצר הר של חול ים וסידן (עצמות דגים וצדפים), שיצר את רכס סלע הכורכר, שלאורך כל החוף הישראלי. במקומות בהם, היה נחל חזק, שזורם לים, הנחל זרק ודחף את הר החול לתוך הים, בטרם הספיק להתגבש לסלע כורכר.

אם נתבונן, ממזרח למערב, בחתך של רכס הכורכר הימי, בכל מקום שבו אין הר, רכס הכורכר חסר, היה נחל. ואכן, ניראה את רכס הכורכר: ראשל"צ, בת ים ויפו ואז חסר רכס עד "לאופרה" (מוגרבי) ומשם מתחיל שוב רכס הכורכר לעלות, עד לגן העצמאות. נחל איילון הקדום, דחף לים את החול של גל הצונמי השני ומכאן הפסקת הרכס. אותה תופעה, נראית לעין, של חוסר בהר החול, חלה גם מצפון גן העצמאות (גן העצמאות, שיא הגובה של רכס הכורכר, שמתחיל באופרה ויורד לכיוון שד' נורדאו והנמל). בשדרות נורדאו, נמל ת"א ועבר הירקון, עד קצת לפני חוף תל ברוך, חסר כל הר הכורכר. מנקודה מסויימת (קצת לפני מאגר הדלק העגול של שדה דב), ניתן לראות כיצד הרכס מתחיל שוב לעלות ומגיע לשיאו, בגבעת כורכר, צפונית לחוף תל ברוך (שעליה הוקם מצפה נחמד). הנחל שזרק-דחף החול, באזור הזה, הינו נחל הירקון ונחל איילון, שחבר אליו, בעקבות חסימת נתיבו ההסטורי ליפו.

המרחק שבין צפון גן עצמאות, לבין החוף של תל ברוך, מעיד על רוחב שני הנחלים בשיאם. רוחב זה גדול בהרבה, מהרוחב שבין יפו לאופרה. ממצא זה מעיד על כך, ששני הנחלים, הגיעו עם כמות מים גדולה בהרבה, מהמים שהגיעו ליפו (ככל שהמים רבים וזרימתם חזקה יותר, כן הם סוחפים-דוחפים לים, חלק גדול ורחב יותר מהר החול). ביפו, כמעט כל גבעת החול, נסחפה לים, אך נותרו מטרים ספורים של חול, בסיס ההר, שהפכו בהמשך לסלע כורכר ויצרו מעיין צלחת מרק, אגם פנימי, אגם הדלתא של איילון (יתכן, אף, שהר הכורכר של יפו העתיקה, עוד מגל הצונמי הראשון, שימש כמחסה חלקי וכמגן מפני דחיפת כל בסיס הר החול לים).

לעומת זאת, באזור הירקון, הכוח המצטבר של שני הנחלים, היה חזק בהרבה ודחף את כל שכבת החול לים (לרבות בסיס הר החול עד קו אפס). התוצאה היא, שבאזור שמצפון לנחל הירקון, אין אגם וכל מי הגשם, מתנקזים ויורדים ישר לים. מכאן ההבדל הדרמטי, שבין המצע של יפו, למצע של עבר הירקון (שדה דב). ביפו, נוצר אגם קדום עם חומר אורגני ואדמת סחף שנצברה, כל הדרך מירושלים – אדמה פוריה, מהטובות בישראל, אם לא ה…. בעבר הירקון, אין חומר אורגני ואין אדמת סחף פוריה – הכל זרם ונשטף לים, מדיי שנה.

בעבר הירקון, בהצפות השטח, לאורך עשרות אלפי שנים, בעוד החומר האורגני המשובח (בעל גרגר גדול וקומפוסט), עושה דרכו לים ישירות ואובד, הרי שחלקיקים קטנטנים (2 מקרון) של חומר, שנקרא "חרסית", שמקורו באבק ובליה של סלעי גיר, שוקע ויוצר שכבה של אדמת חרסית. מאחר והחרסית, מצע בעלת גרגר קטן מאוד מאוד, היא מצע לא אוורירי, לא מנוקז ויוצרת שכבת קרקע אטומה לחלוטין. שכבת החרסית בעבר הירקון, נחה מעל שכבת חול הים הקדום, אטמה אותה לחלוטין ויצרה ביצות. ביצות עבר הירקון, נראו עד לפני כמאה שנה (שנות ה-30). מעל אדמת החרסית, חול ים וחול דיונות, שנעו ברוח, יצרו שכבה של כחצי מטר, מעל החרסית.  חמרה נחשבת לאדמה גרועה. הגרגר הקטן ביותר של חמרה, יוצר ביצה, מצע ללא אויר כלל, שאינו מנוקז.  הגרגר הקטן ביותר של חמרה, גדול פי אלף מגרגר החרסית!!! נפחה גרגר חול ים, גדול פי מיליארד מגרגר חרסית!!!

מאירוע אחד, גל הצונמי השני, שהשפיע על שני נחלים סמוכים: איילון והירקון, נוצרו שני מצעי גידול חקלאיים סמוכים אך שונים והפוכים לחלוטין. בעוד שביפו, נוצר אגם, שיבש וקרקעיתו הפכה למצע הפורה במישור החוף ואולי אף בכל ישראל הקדום וכן, נמצאו סמוך לקרקע מים זמינים מתוקים (שאריות הדלתא של אגם איילון שיבש), בכמות אין סופית, שניתנים לשאיבה בנקל, בחפירת באר בסמוך לפני הקרקע, הרי שבעבר הירקון, נוצר אזור ביצות, שומם חקלאית, לא מנוקז, אטום לחלוטין, מצע בעל גרגר קטן, ללא אוויר, ללא דשן, שלא ניתן לגדל בו דבר ולא ניתן לשאוב את מימיו. והבחנה נוספת, אזור "אל בסה", הביצה, ביפו והביצה של עבר הירקון, הגם, שלכאורה שניהם ביצות סמוכות והגם, שהשריד האחרון שלהם יבש באותו זמן, שנות ה-30, הם אינם זהים כלל וכלל. ביפו, הביצה הייתה שריד אחרון של אגם הדלתא של איילון ואלה מי האגם שיבש. תת הקרקע ספוגה במי האגם, ועל כן הביצה יושבת על מאגר מים, בעוד שבביצות עבר הירקון, הביצה- שכבת מצע החרסית, אטומה לחלוטין, אינה מאפשרת חלחול למים ויצרה את הביצה. הבדל נוסף, שכל יפו, יושבת על מאגר מים שנקרא "מי תהום", בטעות, ע"י הגאולוגים (זה אינו מאגר של "מי תהום", שגודלו ועומקו עצומים. זה מאגר מים, שעומקו, מידותיו ונפחו קטנים, כמידות האגם, של הדלתא של נחל איילון), בעוד בעבר הירקון, בכדיי להגיע ולשאוב את המיים מתת הקרקע, יש לחפור בשכבת החרסית ועניין זה לא היה אפשרי.

ומכאן שוני נוסף. בכל חפירה ביפו, כיום, לעומק כשישה מטר (בעבר פחות), נתקלים הקבלנים, במאגר מים אין סופי ויש צורך להשקיע כסף וזמן רב, תמיד, לשאיבת "מי התהום". לעומת זאת, בעבר הירקון, יתכן שלאחר חפירת שכבת הקרקע החרסיתית (4 מטר), שיוצרת שכבה אטומה, שמעליה, בתקופה גשומה, יווצרו ביצות, לא תמיד נגיע למי תהום והעניין תלוי בטופוגרפיה ובמזל. מה שבטוח, שתב"ע ת"א 4444 (שדה דב), המאיצה ביזמים לבנות חמש קומות חניה תת קרקעית וכל פתרונות החניה הפרטיות והציבוריות בתב"ע, ניזונים מכך, לא לקחה קצת גיאולוגיה בחשבון (ביקורת התב"ע במאמר הח"מ: "תב"ע שדה דב ואדריכלות ערים" פורסם באתר הח"מ: Francolaw.site)

* חפש-פרנקו, עו"ד. המשרד עוסק במקרקעין, תכנון ובניה וייעוץ אדריכלי עיסקי ליזמי מקרקעין.

למאמרים נוספים של עו"ד פרנקו:  Francolaw.site

 

, שכ