כל מי שיש לו כלב, יעיד, כי בזמן ברק ורעם, הכלב נכנס תחת למיטה, מצטנף ורועד מפחד, הגם שכלב ביתי מפונק זה, מעולם לא חווה גשם ו/או קור. זאת הגנטיקה. זה הזכרון הקדום, בן מיליוני שנים של אבות אבותיו, שהברק והרעם, סימנו עבורם גשם שוטף וקור מקפיא, למי שלא אץ רץ, לחפש מקום מסתור באופן מיידי. ונעבור להולכים על שתיים. כאן קיימת תופעה סותרת ומפתיעה. עת יגיע חורף, הגשם והקור, משתנה לבנות האדם מצב הרוח. מחד, יש הנכנסות למלנכוליה ועד לדיכאון, בשל מזג האוויר האפרורי והסגרירי. מאידך, יש הנכנסות למצב רוח רומנטי, מחפשות אהבה ומצטנפות עם כוס שוקו חם ובפיז'מה, בזווית הספה.
מה פשר התנהגות בלתי אחידה זו, של בנות האדם ומה מקורותיה הגנטיים? ובכן, באותה עת, לפני עידן ועידנים הגיע חורף, רוחות וגשמים, וימהרו כל בני האדם, אישה ואיש, לחפש מסתור במערה הקרובה. שם חם ונעים. הגברים לא יצאו לצייד, בשל פגעי מזג האויר והגשם השוטף, מאחר ולא היה מה לעשות ימים ארוכים, לא ספר טוב, בינג' או מוסיקה, דבר מוביל לדבר והחלו להווצר זוגות רומנטיים, מתוך בטלה ועודף זמן פנוי ובמטרה להתחמם. חלק מהנשים, מצאו בן זוג, אהבה ורומנטיקה. צאצאות נשים אלה, הן הן, המקננות בחורף ומחפשות אהבה, בן זוג ורומנטיקה. מאידך, הנשים שנותרו לבדן, באותה עת, חשו קנאה, צער ומלנכוליה ובנותיהן, מיליוניי שנים לאחר מכן, חשות מלנכוליה ודיכאון, זכרון גנטי לאותם ימים מרים, בודדים וקרים במערה.
קבוצת נשים זו, יש בידי לעודד. לכשיסתיים החורף ויבליחו ימי השמש החמים, הגברים שוב יצאו לצייד, ינטשו המערה, ולא תהא עוד אפלייה בין אישה לרעותה, מצב הרוח הכללי הטוב, יחזור לשכון במעונן ותסתיים האפלייה והקיפוח שבין אישה לחברתה. כל שצריך הוא, לעבור את תקופת החורף, בשלום.
לחילופין, ניתן לשבור את המעגל הגנטי ולחבור לכנופיית ציידות האהבה והרומנטיקה. אשתי אומרת, שזה קשקוש מקושקש על נשים בחורף ומוטב שארוץ תכף ומייד, אחת ושתיים, לצוד לה שני קוטג' וחלב, מאלברט המכולניק ולהגיד לו שירשום.