"מעיין גנים"-ספר גידול התפוזים, בעברית – הראשון בעולם

1. רקע כללי
הספר הראשון בעולם, שנכתב בעברית על גידול תפוזים, נקרא: "מעיין גנים – הלכות נטיעות גנים ופרדסים בארץ הקודש" והוא נכתב, ע"י אהרון ליב פעלמאן ויצא בשנת 1891 (בוא, זה לא בדיוק ספר, יותר חוברת בת 31 עמודים, בפועל 24 עמודים, אלא שהמחבר כתב: "מחיר הספר חצי פרנק…" וראה בחיבורו ספר, לכל דבר, ואנו מתרפקים על כך, עד עצם היום הזה).
כמה מילים על אהרון פלמן. בעבר כתבנו על אמו, שרה איטה, "הפרדסנית היהודיה הראשונה"(עת הדר – ידיעון ענף ההדרים במועצת הצמחים, גליון 152), ועל אביו דוד פלמן (הפרדס המשפחתי, נקרא "גינת דוד" ע"ש האב, ובערבית: "בייארה חווג'ה דוד"), שנחשבים לפרדסנים הראשונים בישראל (אומנם פרדסם היה הפרדס הרביעי, שנרכש ע"י יהודי, אך שלושת הקודמים, לא היו פרדסנים, ראו במאמר הנ"ל).
אביו של אהרון, דוד, חרדי, נצר למשפחת רבנים נחשבת, עסק בסחר בעורות והיה בעל מעמד בקהילה. הוא שכל את אשתו, לאחר שנולדו להם שני בנים והתחתן עם שרה איטה ונולדו להם ארבעה ילדים נוספים. בתקופת העליה הראשונה וחיבת ציון, היה חלק מהגרעין הציוני הראשון: "יסוד המעלה", אך בניגוד לחבריו, היה אינדיוידואליסט, פורץ דרך והחליט לעשות עליה רק עם משפחתו. הוא מכר את כל רכושו ונסע לתור את הארץ, לבחור את נחלתו ולגאול את אדמת ארץ הקודש. מאחר ומרבית א"י, הייתה מדבר וציה (ראו מאמר הח"מ: "חשיבות השמוטי להקמת המדינה ולעצם קיומנו", עת הדר-ידיעון ענף ההדרים במועצת הצמחים" – גיליון 153) ואדמות יפו, מהמקומות הבודדים, בהם הייתה חקלאות, הייתה יקרה בטירוף. הוא רכש 40 דונם ובית, בתוך הכפר הערבי "סומייל" (אבן גבירול – ארלוזורוב), מהשייך אבו ג'ברא ויצר דו קיום נדיר, של משפחה חרדית, שגרה בתוך כפר ערבי ומעבדת אדמות בבעלותה, בתוך הכפר. הפרדס השתרע עד לעיריית ת"א לדרום ועד לרח' שלמה המלך במערב. הוא חזר לרוסיה והביא את כל משפחתו, ב-1884 וכן מלמד ושוחט. הוא החל בנטיעת הפרדס, (בשטח 30 דונם, השטח המקסימלי לביארה) בהדרכת השייח ועובדיו ועשרה דונם נוספים, שימשו לגידול ירקות. מדי יום רכב על חמורו ליפו, כדי למכור בפרוטות את מעט התוצרת שגידל. חצי שנה לאחר עלייתו לישראל, קיבל מכת שמש, פונה ליפו, טופל לא נכון, ומת.
שרה איטה, שכלה שתי בנות, מיד אח"כ, מקדחת והמשפחה נקלעה לעוני גדול. רבים יעצו ודרשו, שתמכור הפרדס ותשוב לרוסיה, אך היא סרבה באומרה: "את נפשי אתן לאדמה הזאת, שהקריב עצמו עליה". היא מכרה את כל תכשיטיה ואף נטלה הלוואה מהברון ואחזה בציפורניים בקרקע. שבע שנים לאחר עלייתם לישראל ונטיעת הפרדס, החל הפרדס ליתן פריו, תפוזי שמוטי, יהלומי הזהב, שיוצאו דרך נמל יפו. מצבם הכלכלי השתפר פלאים והיא אף החזירה לרוטשילד את ההלוואה, עניין שהיה חריג ועורר השתאות רבה (שכן לא היה מקובל, להחזיר הלוואות לרוטשילד). היא וילדיהם, שגדלו לתוך הקמת הפרדס וגידול התפוזים, שימשו מדריכים ויועצים, לענף הפרדסנות היהודי, שאך נולד (הפרדסן הראשון של פ"ת, פרומקין, רכש את רוכבי השמוטי, מהפרדס של פלמן ואף קיבל הדרכה מבנו, כנראה מאהרון, גיבור סיפורנו).
בשנת 1936, מכרו בניה של שרה איטה את הפרדס, שכבר נמצא עמוק בתוך העיר ת"א והיא נפטרה משברון לב, מס' חודשים אח"כ, כבת 81.
2. מבוא לספר
נפתח במס' תעלומות, שטרם זכו להתייחסות החוקרים. בכריכת הספר, כותב אהרון: "העובד בגידול גן ופרדס, זה תשע שנים". הספר יצא בדפוס לורנץ, בירושלים בשנת 1991. אהרון ומשפחתו עלו לישראל ב-1884 (טולקובסקי, עמ' 253; רוקח עמ' 98), מכאן, כי אף אם הספר נכתב, הודפס ועבר הגהות בלילה אחד, עדיין חלפו מקסימם 7 שנים! ואם כן, מדוע כתב אהרון, תשע שנים? נראה כי, כמקובל במקומותינו, "בשביל קצת אמת לא הורסים סיפור טוב". כזכור, המשפחה חיה בעוני והוא חפץ לעזור בפרנסת המשפחה ומטרת כתיבת הספר, הייתה כלכלית (מחיר הספר היה חצי פרנק ובסיומו אזהרה: "אין להדפיס או להעתיק, בלא רשות המחבר"). מאחר והיה בחור צעיר, תוספת ניסיון לרזומה, אף פעם לא הזיקה…
תעלומה נוספת. אהרון מעיד על עצמו, בכריכה: "העובד בגידול גן ופרדס זה תשע שנים". כידוע הפרדס הערבי, נתן פריו רק לאחר 7 שנים, כך שבשנת 1891, עת יצא הספר, הייתה זו השנה הראשונה, בה נתן פריו. מין הסתם, כשכתב את הספר והגישו לדפוס לראשונה, טרם נתן פריו. אם כן, מניין הידע, לכתיבת ספר על גידול תפוזים, בטרם גידל תפוז אחד לרפואה? משפחת פלמן, הייתה תחת חסותו של שייח אבו ג'ברא, שמכר לדוד את האדמות, הבייארה והבית, בתוך הכפר הערבי! השייח פרס חסותו על האלמנה והיתומים ואף סיפק לה ולילדיה, הדרכה בפרדסיו ע"י עובדיו, במקביל להקמת הפרדס שלהם. מכאן הידע. אגב, הסיפור של דוד פלמן, הינו חריג ציוני, בכל קנה מידה. זה מקרה נדיר של דו קיום, בין משפחה חרדית, שגרה וחיה בתוך כפר ערבי, רכשה בית ופרדס בכפר ושמרה, בו בזמן, על חינוך חרדי, לכל ילדיה (דוד פלמן לקח עימו ועל חשבונו מלמד ושוחט, רבי רוזנבלום, שירביץ תורה בילדיו, שגר איתם בכפר). גם כחלוץ העליה הראשונה, דוד היה חריג ואמיץ, כשהתיישב עם משפחתו לבד, בכפר ערבי, ולא כחבריו, שהתכנסו בצוותא לישוב אחד (יסוד המעלה).
אהרון פותח את הספר, בניסיון לשכנע את אחיו היהודים, שלא לרכוש פרדס מן המוכן, בכסף רב, אלא לעשות, כמעשה אביו, לרכוש אדמה בזול ולטעת בה פרדס ולמטרה זו, הוא כותב את ספר. נקדים ונאמר, אין בספר, עצה, "שתפיל" את מגדל התפוזים הישראלי, ד'ימינו. חשיבות הספר, היסטורית וניתן להוציא ממנו בעקיפין, מידע רב. כמו כן, החומר מרתק, עבור מגדלי ואוהבי השמוטי וההדרים. הערות הח"מ, יופיעו להלן, בסוגריים.

3. תקציר הספר והערות
3.1 פרק ראשון – הביארות ומקומן
הערבים קוראים לפרדס: "ביארה"-באר, שכן אין פרדס ללא באר. (א"י של סוף המאה ה-19, היתה ארץ מידברית. טרם המצאת משאבת המיים, הדרך היחידה לגידול חקלאי, במישור החוף, הינה באמצעות באר ואנטיליה ורק במקומות בהם המים, בסמוך לקרקע, כגון ביפו או על גדות הירקון. השמוטי חייב השקייה סדירה. אין פרדס ללא באר).
האדמה הדשנה ביותר, היא אדמת הביצה (כוונתו לאדמות יפו הפוריות, שנוצרו כתוצאה מהתייבשות האגם – הדלתא של נחל איילון. אלה לא אדמות ביצה, כפי שחשבו בטעות, עד לאחרונה. הביצה – "אלבסה" (באצטדיון בלומפילד)התייבשה לפניי כמאה שנים, היא שריד של אגם! ולא שריד של ביצה! יש לכך חשיבות עליונה, מבחינת טיב המצע. ראו ההרצאה ביוטיוב של הח"מ: "אדמות יפו מסלעיי הכורכר ועד תפוזי השמוטי Jaffa" וכן: "תגלית מדעית על מקור איכותם של תפוזיי השמוטי JAFFA", עת הדר גליון 143.
הפרדס של מש' פלמן, היה באבן גבירול-ארלוזורוב, שאדמתו, אינה, כאדמות יפו הפוריות והיקרות). לפרדס נחוצה אדמה, שנוצרת ע"י ערוב של אדמת ביצה, שחורה או חמרה אדומה, עם אדמת חול. לדעתו אדמת חול, טובה מאדמת ביצה (שבה העץ מת מעודף מים, ריקבון שורשים ומחסור באוויר). על כן, מי שאדמתו ביצה, יביא אדמת חול ויערבב ביניהם, בבור השתילה (כך נוצר מצע משופר, שכן חול הים-גרגר גדול ואוורירי שאינו אוחז מיים והוא מאזן את אדמת החמרה-גרגר קטן, חסר אויר אך מחזיק מיים).
את הפרדס יש לשתול בשפלה, בה אין רוח חזקה ועומק המים נמוך וניתן לשאיבה (אנטיליה – גלגל עץ השואב מים ע"י שור או גמל, מעומק של חמישה מטר בלבד). את הפרדס, יש לשתול קרוב לים ועד לארבע שעות מסע גמלים, כדי שלא תגדל ההוצאה, להובלת התפוז, לנמל יפו. (מבחינתו יפו וים הם היינו הך, אך כוונתו, קירבה לנמל היחידי בישראל, נמל יפו. האדמות ליד יפו יקרות ועל כן, הוא מציע לטעת פרדסים בערי חוף, כגון: עכו וחיפה, בהן האדמות זולות. הוא סבור בטעות, שטיב פרדסיי יפו, באויר וקרבה לים. הוא אינו יודע, שאדמות יפו, הינן האדמות הפוריות בא"י, ראו מאמר הח"מ "תגלית מדעית על מקור איכותם של תפוזי השמוטי "Jaffa, עת הדר 143).
3.2 פרק ב' – המכשירים קודם הנטיעה
באר מספיקה לעד 30 דונם. פרדסים גדולים יותר, יצטרכו באר נוספת(הפרדסים הגדולים של פ"ת ורחובות, נשתלו רק, לאחר המצאת משאבת המנוע, ששאבה מיים מעומקיי האדמה והובאה ליפו בשנת ה-1880 ע"י הטמפלרים, (בהח"ר וגנר). הפרדס ברכיה, בן 600 הדונם, שנשתל ע"י טובי הפרדסנים היהודיים, הושקה ע"י מיי נחל הירקון, הצמודים אליו באמצעות משאבה). את הבאר חופרים, במקום הגבוה ביותר בפרדס. יש להכין הקרקע בשיפוע מתון, כדי לאפשר למים זרימה טבעית בתעלות. גובה הבאר, חמישה מטר ואז יבצבצו מים, בגובה מטר וחצי (מכאן, שגובה המים היה 3.5 מטר מפני הקרקע. יש בכך ראיה, כי מיים היו בסמיכות לקרקע, לא רק ביפו-הדלתא של איילון. נראה כי מיים אלה נותרו, מהתקופה שהאילון חבר לירקון, בגל הצונאמי השני, שיצר את שכבת הכורכר העליונה. השטח השטוח, מהאילון ועד לאבן גבירול ארלוזורוב, מעיד כי, זה היה רוחבו של הנחל, בשיאו, בימים קדומים, כשממש מצפון, גבעת הכורכר של סומייל, שקודקודה בגמנסיה הרצליה. אדמות סומייל לא היו משובחות, כאדמות יפו, שנוצרו מאגם שיבש). בריכת האגירה העליונה, מאבני גזית, (שאינם מאבדים מים כאבן כורכר, אבן חול מקומית אוורירית, שאינה אטומה), במידות של שישה מטר על שישה מטר ובעומק שלושה מטר ומסיידים אותה, שלא תאבד אף טיפה (באר של כ-100 קוב. ניתן לעשו חשבון גס ושרירותי. 100 קוב, מספיקים ל-2000 עצים (30 דונם), ראו בהמשך, לשבוע. מכאן, שכל עץ, מקבל כ-50 ליטר לשבוע. בשל צורת ההשקיה, בתעלות, היה איבוד מיים רב, נניח 40%. מכאן, שעץ קיבל כ-30 ליטר פעם בשבוע). חופרים בטוריה תעלות בקרקע, לאורך ורוחב הפרדס (שתי וערב) וגם אותן נותנים בסיד(מונע חילחול ואיבוד מיים). עושים אנטיליה ע"י מומחה. יש להקפיד על ניכוש עשביה ויש שכירי יום, שזאת מומחיותם. לכיוון דרום ומערב, יש לנטוע "אילנות סרק" (עצים שאינם נותנים פרי, בגבול הפרדס) במרווחים של שני מטר (בתוך שנים ספורות, נוצר קיר אטום לרוח של עלווה, בעקבות השתילה הצפופה, להגנה מפני רוחות החורף. בפרדסיי יפו נהגו לשתול לימון, ולא עציי סרק, כהגנה מהרוח שכן, כל מ"ר, מהאדמה היקרה, נוצל).
3.3 פרק ג' – הנטיעות העיקרית והטיפולים בביארה
שלושת המינים העיקריים לטעת, הם: תפוח הזהב, הלימון החומצי (להבדיל מהלימון המתוק, ששימש ככנה) והאתרוג והם ישלחו לחו"ל ונותנים שכר טוב. המינים המשניים, ימכרו בארץ ומחירם זול: רימון, תפוח, אגס, אפרסק (מוזר, שניסו לגדל נשירים באזור ת"א, בלא קור, החיוני לגידולם. גם בבכריה, הפרדס הגדול הראשון בישראל, על גדות הירקון, ניסו רוקח ואפלבויים מטובי המומחים אז, לגדל נשירים וכשלו).
פרי ההדר נחלק לשניים: "עידית" – גדולים ויפים, "זבורית" – קטנים וזולים. תפוח זהב עידית- שמוטי. הבלאדי – זבורית.
לימון מתוק, נועד להרכבה. לימון חומצי למאכל.
3.4 פרק ד' – הנטיעות וזמנן והתנהגותן עד יגדלו
אין מגדלים אילנות (עץ תפוז) ע"י גרעינים, אלא מענפים רכים (הרכבה). אורך הענף, של הכנה, כשלושים ס"מ ונועצים את רובו באדמה. להשרשה, אין לוקחים ענף מעוצה ואין לוקחים ענף דק (ענף בן שנה, טוב). לפני הנטיעה (של הכנות), מזבלים האדמה היטב, עודרים ומנקים אותה מעשבים רעים. המרחק בין הייחורים (של הכנה) עשרים ס"מ. אין משרישים לפני ט"ו בשבט ולא לאחר פסח. השרשה לאחר פסח, דורשת סוכת צל על הייחורים. יש להשקות הייחורים, אחת לשבוע ולהקפיד על ניכוש עשביה. לאחר שבועיים, יתחילו הייחורים להשריש. בכל ייחור יתעוררו מס' ענפים(עיניים). יש להותיר רק ענף אחד, עליון (מחזק את הייחור).
במשך שנתיים אין להזיז היחור ורק אז, מעבירים אותם לפרדס. גובהם כשני מטר. תפוח זהב מרכיבים, רק על לימון מתוק.
3.5 פרק ה' – הנטיעה השנית לאחר שנתגדלו, הזמן והמקום
עודרים האדמה ומנכשים מעשביה. מותחים קו בפרדס ועושים גומות ובין הגומות, כשלושה מטר וחצי (מרווחי שתילה בין העצים. נשתמש במידות אלה, כדי לחשב את מס' העצים לדונם: 80 עצים, אך יש להפחית שטחיי מעבר, ראו בהמשך, 65 עצים לדונם). עומק הבור הינו, עד למקום בו מתחלפת האדמה, מחול לחמרה או להפך (מרבית שטח מישור החוף, דיונות חול). הגובה יכול להיות חצי מטר, אך גם מטר. אם האדמה לא התחלפה, יש להוסיף אדמה מהסוג השני. כלומר, אם האדמה אדמת חול, יש להוסיף אדמת ביצה שחורה (מיפו), או חמרה אדומה ולהיפך. משיבים האדמה ומוסיפים סל של זבל.
(בחול דיונה לבן, גודל הגרגר גדול והמצע אוורירי ואינו אוחז מים. בחמרה אדומה, גודל הגרגר קטן, המצע אינו אוורירי והוא מחזיק מים. שילוב של שני המצעים, משפר את המבנה הפיזיולוגי ויוצר מצע משופר, בתוך הבור בלבד. מובן שאין להשוות את המצע בבור השתילה, למצע ביפו, שאדמתה היתה הפוריה ביותר בא"י. יתרה מזו, לאחר מס' שנים, שורשיי העץ יוצאים מבור השתילה, למצע המקומי הנחות. ביפו, כל הקרקע משובחת ולא רק בור השתילה.
תוספת "סל של זבל" הינה כמות קטנה מדי, לגודל הבור, כנראה בשל מחירו היקר. הזבל היה גללים של צאן, כלומר בעיקר חנקן. בעולם נטול דשן כימי, צואת הצאן (הבקר לא גדל בישראל) הייתה דרך הדישון העיקרית. במקום אחר בספר (בפרק י-סעיף 3.10), מציין המחבר, כי זבל עופות, הינו זבל יקר ומשובח יותר, כנראה בשל כמויות החנקן שבו. באדמות יפו הפוריות, נראה כי לא היה צורך בכך, שכן כל האדמה הייתה משובחת (ולא רק בור השתילה) – אדמת הדלתא של אגם איילון, שיבש. רוקח מציין("פרדסים מספרים"), שביפו, היו שמים, בצלחות העצים, סל של זבל, לקבלת יבול כפול. תוספת דשן אורגני, מעולם לא הזיקה). בפרדס בן 30 דונם ישתלו 1,940 עצים.
(ממוצע של 65 עצים לדונם?! הנטיעה הערבית ביפו, הייתה כ-150 עד 200 עצים לדונם! המספר 65 עצים לדונם, מאפיין דווקא את הנטיעה הישראלית המודרנית, של המאה ה-20, אך בעת פרסום הספר, לא הייתה עדיין נטיעה ישראלית, על כן, הפרדס של פלמן, נעשה ע"פ השיטה הערבית. כנראה, מקור ההבדל- צפיפות פי שלושה ביפו, נעוץ בכך, שהפרדס של פלמן, ניטע באדמות כפר סומייל, שלא היו משובחות ופוריות כאדמות יפו, המשובחות בישראל. הקטנת כמות העצים, אפשרה לבית השורשים של כל עץ, נפח גדילה רב יותר, בניסיון למציאת חומרי הזנה).
שולפים את היחור בנחת, (לאחר שנתיים של השרשת קנות) קוטמים מעט את זנבות השורש ושותלים (בפרדס עצמו). המועד לנטיעות, בחורף ובאביב. הנוטע בחורף, ידאג שמיי הגשם לא יעמדו בנטיעה, דבר העלול להוביל לרקבון השורש הצעיר (בקיץ חופרים צלחת סביב כל עץ, כדי שהמים המגיעים מהשוחות, יאספו מסביב לעץ עד לחלחול ובחורף סוגרים הצלחת, כדי, שמי הגשמים, לא יצטברו בצלחות, ויביאו לריקבון שורש מעודף מים). לאחר הנטיעה, יש ליתן השקייה טובה. קצב השקייה אחת לשבוע. מקובל לשתול לימון, בהיקף הפרדס, שכן הלימון מתפשט ומתרחב ונמצא דוחק את התפוז, אם ישתל, בתוך הפרדס. (הכוונה לשתול את הלימון, בשורות הקיצוניות בתוך הפרדס, ולא לעצי הסרק, שנועדו להגנה מהרוחות השתולים, בהיקף הפרדס. הלימון אגרסיבי מהתפוז והאתרוג, הוא מצל עליהם ואף דוקר בקוציו את הפרי ופוסל אותו ליצוא). את האתרוג ניתן לגדל עם הדרים נוספים, בתוך הפרדס, שכן הם מגינים ומצילים עליו. עצי תפוח זהב מאריכים ימים, יותר מהאתרוג והלימון החמוץ
3.6 פרק ו' – העבודה אחר הנטיעה
בסיום הנטיעה, יש לעדור לעומק 25 ס"מ ולהמתין להשרשה באדמה. לאחר ההשרשה באדמה, גוזמים את הענפים במזמרה (מקאץ), ממחצית הגובה כלפי מטה (מעצבים גזע בגובה של מטר כדי לחזק הענפים העליונים). חופרים צלחת ומשקים כל עץ (באמצעות אנטיליה), אחת לשבוע (הסיבה, שגודל הפרדס היה כעשרה עד שלושים דונם בלבד, לכל "ביארה", הייתה, שלאחר כל השקייה, הבאר מתרוקנת ויש להמתין עד למילוייה. באר מספיקה להשקיית 10-30 דונם, כאשר כל עץ, מקבל בתורו, מים אחת לשבוע. אם הפרדס גדול יותר, טרם השקת את כל עציו, במשך השבוע, וכבר עליך להתחיל להשקותו מחדש). מחלקים את הפרדס, לשישה חלקים וכל יום משקים חלק אחר (היהודים אינם משקים בשבת). כך נוהגים בקיץ. ריבוי מים מזיק לעץ יותר, ממעט מים. איך יודעים שהנטיעה צמאה. העלים כופפים ראשם. משהגיע החורף, לאחר גשם ראשון – "רביע ראשונה", סותמים את הצלחות באדמה, שלא יתאספו בהם, מי גשמים ויזיקו לעץ, בעודף מים. פעם בשנתיים נותנים לכל "גבא" (צלחת), זבל, בטרם סותמים אותה, "לחמם את שורשי הנטיעות" (הסיבה, אינה "חימום", אלא להוסיף דשן חנקן לקרקע). כל החורף אין משקים ואין עובדים את האדמה. בסיום החורף עודרים את האדמה.
לאחר שנתיים מגיע, עת ההרכבה (סה"כ ארבע שנים. שנתיים משרישים ומגדלים את הכנה, בצפיפות 30 ס"מ ושנתיים מגדלים כל כנה, במיקומה הסופי בפרדס, במרווחים של 3.5 מטר ורק לאחר ארבע שנים מבצעים ההרכבה בפרדס).
3.7 פרק ז' – ההרכבה והנהגותיה
יש להבדיל, בין הרכבת תפוח זהב, להרכבת גפנים ויתר המינים. במינים אחרים, גוזמים הנטיעה "עד גזעה", עושים סדק בגזע ומרכיבים. בהרכבת תפוח זהב, על לימון מתוק, בסכין חדה, מבצע סדק בקליפת הכנה, לאורך ולרוחב (איקס), מביא ענף "בד" מתפוח זהב, קולף ממנו קליפה קטנה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה, כתבנית המשולש. פותח הסדק ותוחב מתחת עורה את הבד, צידה הרחב למטה. גיל הענף המורכב צריך להיות שנה. המועד להרכבה, חודש תשרי(ספטמבר). לאחר ההרכבה, קושרים המקום "בחבל רך עשוי מגומא", כדי שהמינים יתאחדו. בחריצת הסדק בקליפה, יש להזהר שלא לשרוט בסכין, מעבר לקליפת העץ. אין להניח את הסדק זמן רב, שלא תכנס לחות או רטיבות לפצע. לאחר 15 ימים, "זמן הקליטה", מתירין את הקשר וממתינים לחדש אדר(מרץ). אם הרוכב התחיל לצמח, גוזמים אותו עד לחצי טפח (כחמישה ס"מ – מעל העין השניה) – ממקום ההרכבה. אם ההרכבה כשלה, מבצעים אותה מחדש בחודש ניסן (אפריל). בראש הגזע הנקצץ, מורחים טיט מדולל במים (בטרם המצאת התפזיל). מי שיטע תפוח זהב, בלא הרכבה, פירותיו יהיו גרועים והעץ ימות במהרה, שכן חלש מטבעו, בשורשיו ונוטה למחלות שונות. שורשי הלימון המתוק (הכנה) חזקים וחודרים לעומק הקרקע.
(זה המקום לאנקדוטה פיקנטית, כיצד יש לבצע את הרכבת התפוז, על פי איבן ואחשיה, שכתב את הספר הקדום ביותר, בערבית, על התפוז (שנת 904 לאחר הספירה), "ספר החקלאות הנבטית". "הרוכב צירך להיות בידי נערה צעירה ויפה ובו בזמן, ישגלנה גבר משגל מגונה, שלא כדרכה ובשעת חיבורם על זה הדרך, תרכיב האישה את החוטר באילן" (טולקובסקי, פרי עץ הדר, עמ' 107), אל תנסו את זה בבית).
יש האומרים, שהרכבת תפוח זהב ולימון, אסורים הלכתית בשל "כלאיים". אין זה נכון. אין להבדיל בין ענף הלימון לתפוז. אם היינו מחשבים הלימון והאתרוג כאחד והיינו יכולים להרכיבם זה בזה, ניתן היה לגדל אתרוגים לרוב, בא"י.(פוסקי הלכה בגולה, פסלו את האתרוג הישראלי, שהינו מורכב והעדיפו את האתרוג של קורפו, שהיה ללא הרכבה. עניין זה הפחית מאוד את שווי האתרוג הישראלי ונעשו מאמצים רבים, לשווא, לשכנע את הרבנים בתפוצות, כי אין כל פסול באתרוג מורכב. סיבה זו והעובדה שגידול אתרוגים קשה יותר והעץ רגיש יותר, הוביל לכך, שגידול אתרוגים לא התפתח בא"י.
היתרון בגידול אתרוגים, למגדל הישראלי, הינו, לא רק במחיר העצום של כל פרי, אלא גם בכך, שהמגדל הערבי, לא היה מתחרה בגידול זה. לאחר פוגרום ביהודי קורפו, פסק שם גידול האתרוגים, נוצר מחסור והחלו ליבא אתרוגים מא"י. מספר שנים אח"כ, חזרו היהודים לגדל בקורפו והרבנים נטשו שוב את האתרוג הישראלי המורכב).

3.8 פרק ח' – העבודה לאחר ההרכבה
יש להסיר את הענפים הרבים של הכנה (לאחר קיצוץ גזע הכנה, לצורך ההרכבה, מתעוררות העיניים התחתונות, בגידול מואץ, שלוקח את הכוח לרוכב. לא ברור אם היו "מעוורים" את העיניים או רק גוזמים את הענפים). יש לשמור על הרוכב, מרוח, ע"י מוט ארוך וישר, שקושרים לגזע הכנה, "וקושרין ענף ההרכבה למוט, בחבל רך עשוי גומא" (כך מכוונים את הגזע של העץ להיות ישר וזקוף).
אין להשקות כמעט את הכנה, "שמיעוט מים יפה לה". התחיל הרוכב להוציא ענפים, קוצצים אותם ומשאירים רק ענף או שניים. לפעמים הרוכב יגדל רק לגובה. "גוזמין את הענף ויתפשט לרוחב" (ביטול שלטון קודקודי והתעוררות עיניים תחתונות). בטרם הגיע החורף, בודקים שהמוט המייצב חזק.
3.9 פרק ט' – ניכוש העשבים בהגבים והעמקת השורשים
פעמיים בקיץ, יש לנכש עשבים בגב ("בצלחת" ההשקייה). מי שלא הסיר עשביה, בשנים הראשונות, לא יסירם לבד, אלא יביא מומחה לדבר. (עומק שורשיי העשבייה, מגיע לשני מטר ויש לעקור אותה מהשורש, מבלי לפגוע בשורש העץ. אין תכשיריי הדברה).
3.10 פרק י' – מחלת העץ, סיבתה וסימניה ותרופתה
עודף מים, מביא לריקבון השורשים ולמות העץ. הסימנים לעודף מים: העלים הצהיבו, כתמים לבנים, העץ לא מוציא ענפים חדשים. מה עושה? שם זבל, בגומת ההשקייה (הצלחת) ומפסיק להשקות. כשהעץ מראה סימני צמאון, משקה אחת לשבועיים (במקום אחת לשבוע. המצע מתייבש. העץ מקבל דישון מההשקייה הבאה).
אם העלים נושרים והעלים הנותרים "נקמטו ונכפפו ראשיהן", יש נזק לשורש. יש לקטום את ענפי העץ, להביא זבל משובח, כגון זבל עופות, לשים בגומה ולהשקות כרגיל (גיזום חזק של ענפים ועלווה, כדי להקל על השורש הפגוע עד לשיקומו, וכמובן מים ודשן-זבל עופות).
כתמים ירוקים ספוגיים על הגזע והענפים הראשיים. מסירים אותם בסכין, שאינה מושחזת ואח"כ מורחים המקום במי סיד. לאחר רוחות החורף, לפעמים "מתייבש ראשי ענפיי האילן". בסוף החורף, קוצצים את הראשים היבשים.
3.11 פרק יא' – דברם אחדים אודות מצב ההדר ופריו
חביב הוא האתרוג. המצווה בחג סוכות, לקחת פרי עץ הדר, הכוונה לאתרוג, שמטבעו אינו גדול והוא חוסה בצל העצים הגדולים ממנו בכמות, אך לא באיכות. האתרוג עץ חלש ומחלות רבות "מתדפקות בו כל חייו". האתרוג הוא כל בית ישראל. המחלות העיקריות באתרוג: רקבון בשורשיו והתייבשות ענפיו. (אהרון מעיד, כי בגנו היו מאות אתרוגים וכולם מתו). יש להגן על האתרוג מפני הרוח. בגליל קל יותר לגדלו מאשר ביהודה. מאחר וקשה לגדל האתרוג, מחירו גבוה. התפוז קל לגידול ומאריך ימים.
3.12 פרק יב' – איך מגדלים ירקות בביארה (פרדס) זמנן ועבודתן
בחמש השנים הראשונות לנטיעה, ניתן לגדל ירקות, בטרם הצלו העצים. ירקות של קיץ: מלפפון, עגבניה, חציל, תפו"א, קנה סוכר ובעדיפה שניה (פחות רווחי): דלעת, מלוחיה, פלפל. ירקות חורף: כרוב, לפת, שום, בצל, צנון, חסה.
קנה סוכר אסור לגדל בין האילנות, שכן הוא גוזל מאדמת העץ (שורשיו אגרסיביים ולא ניתן לעוקרו).
כל המרבה לזבל באדמה, בטרם שתילת הירקות, הרי זה משובח. השקייה רבה טובה לירקות. ירקות החורף אינם זקוקים להשקייה.
בשנת ההרכבה (השנה החמישית), שאין משקים את הכנות, רק בסוף הקיץ, יש להזהר שמיי השקיית הירקות, לא יגיעו לכנות.
3.13 פרק יג' – חשבון הכסף הדרוש לטעת ביארה (פרדס)
(לכאורה אין זה מעניין, כמה עלה לשתול פרדס, בשנת 1891. ואולם, מפירוט ההוצאות, ניתן ללמוד רבות על התהליכים הנחוצים, לנטיעת פרדס באותה עת. אהרון מציג הנתונים, לשטח 40 דונם, שלושים דונם פרדס ועשרה דונם ירקות. זה בדיוק השטח, אותו רכש אביו – 40 דונם (רוקח, פרדסים מספרים עמ' 97). כזכור, באר, הספיקה להשקיית פרדס בן עשרה ועד לשלושים דונם ונשאלת השאלה – מהיכן המים הנוספים להשקיית עשרה דונם ירקות? אהרון, מנסה לשכנע את היהודים, להקים הפרדס, בעלות של 10,000 פרנק ולא לרכוש פרדס מוכן שעלותו גבוהה בהרבה). להלן עלויות הקמת הפרדס:
שנה ראשונה – שלושים דונם פרדס ועשרה דונם לגידול ירקות. רכישת דונם אדמה "זיידירע" 15 פראנק. 40 דונם – 600 פראנק (להלן המספרים בפראנקים). חפירת באר – 350. גלגל אנטיליה – 500. בריכה עליונה – 750. תעלות – 800. חפירה וגדר קוצים מסביב – 100. שני פרדים להפעלת האנטיליה – עובדים לסירוגין – 400. אורווה לפרדים – 1,000. אוכל לפרדים – 450. נטיעות ושתילים לנטיעה ראשונה – 60. ניכוש עשבים רעים בשטח ארבעה דונם, (לשתילת 2000 ייחורים של לימון מתוק, לכנות, במרווחים של 20 ס"מ) – 160. פועל קטן להשקיית המטעים והירקות – 60. ביארדזי' – (מנהל הפרדס) מקבל שכרו, בחמש שנים הראשונות – 1/3 מכל יבול הירקות (בשנה השישית מתחיל לקבל שכר גם בתפוזים). הוצאות בלתי צפויות – 270. סה"כ: 5,500 פרנק (מחצית מהעלויות כבר בשנה הראשונה).
שנה שניה – אוכל לפרדים – 450. פועל קטן – 60. תיקון כלים – 40. סה"כ: 550 פראנק.
שנה שלישית – ניכוש עשבים מ-36 דונם (4 דונם של ייחוריי הכנות, כבר טופלו כנגד עשבייה) -200. שליפה ונטיעה שנית. (מעבירים את ייחוריי כנות הלימון לשתילה בפרדס, במרווחים של 3.5 מטר) – 1,440. אוכל לפרדים – 450. פועל קטן – 60. הוצאות קטנות – 50. סה"כ: 2,200 פראנק.
שנה רביעית – ניכוש בראשית ימות החמה – 300. אוכל הפרדים – 450. פועל קטן – 60. הוצאות שונות – 90. סה"כ: 600 פראנק.
שנה חמישית – ניכוש האדמה – 300. מוטות של עץ לתמוך הנטיעות (לאחר ההרכבה) – 350. חבלים לקשור בנטיעות – 10. אוכל הפרדים – 450. פועל קטן – 60. הוצאות שונות – 30. סה"כ: 1,200 פראנק.
השנה השישית – ניכוש האדמה בראשית הקיץ, פעמיים – 450. חפירת גומות סביב הנטיעות וניכושן, פעמיים – 140. סתימת הגומות בראשית החורף – 30. ביארדז'י – 500. אוכל הפרדים – 450. פועל קטן – 60 (מדוע פועל קטן אינו יכול לסתום הגומות בחורף?) הוצאות קטנות – 20. סה"כ: 1,650 פראנק.
סיכום – הוצאות שש שנים (בטרם יתן הפרדס פירות)- 12,500 פראנק. הוצאות בלתי צפויות – 500 פ'. הכנסות מירקות (לאחר שהביארדז'י לקח שליש) 3,000. סה"כ הוצאות – 10,000 פראנק (נראה שהוא שכח בתחשיבו את הרכבת העצים. מעניין לשים לב, לעלות הקרקע, בסה"כ 15 פרנק לדונם!!! עלות הקרקע לפרדס של 40 דונם – 600 פראנק, היינו 6% בלבד! מסה"כ העליות הנחוצות, להתחלת הפדיון מהפרי. במחיר פרד – 200 פראנק ניתן היה לקנות 13 דונם!!! לחילופין מחיר ניכוש עשביה בשנה השלישית, עבור 36 דונם, 1,440 פראנק, כמחיר 100 דונם אדמה!!!
מובן, כי מחיר האדמה בסומייל, אינו כמחיר אדמות יפו, שכלל לא ניתן היה לרכשן ומחירן נשקל בזהב).

*עו"ד יעקב פרנקו, מומחה במקרקעין, תכנון ובניה והשקעות נדל"ן, משרדו ביפו.
למאמרים נוספים: francolaw.site
עוסק באדריכלות נוף וגינון במצע מנותק משנת 1984. יוצר סדרת היוטיוב: "ביקורת הגינון בת"א".