תגלית חדשה על מקור איכותם של תפוזיי השמוטי
JAFFA
*עו"ד יעקב פרנקו
פורסם "בעת הדר-ידיעון ענף ההדרים במועצת הצמחים" )גליון 143(.
תולדות ההדר בארץ ישראל-בקיצור רב.
כששניים עשר השבטים, הגיעו לארץ ישראל, לפני כ- 3200 שנה, מיץ תפוזים, לא הוגש להם, ע"י מי מעמיי כנען ולא מחוסר נימוס. פשוט לא היה בנמצא.
שבעת המינים, בהם בורכה הארץ המובטחת, לא כללו פרי הדר, ככתוב:
חיטה, שעורה, זית, רימון, תאנה, גפן ודבש. את המילה "דבש", נהוג לפרש, כתמר. אבל, גם אם נראה ב"דבש" כפשוטו (פירוש דחוק, שכן עסקינן ברשימת צמחים), אין חולק שגם התמר, שלא לאמר, בעיקר התמר, הינו עץ ארץ ישראלי. תעיד על כך העובדה, שהרומאים הוציאו מטבע, לפני כ-2000 שנה, לרגל דיכויי המרד היהודי, הנקרא: "יהודה שבויה" ועליו חייל רומאי זקוף עם רומח בידו ולידו אישה אבלה וחפוית ראש, היושבת תחת עץ התמר. ללמדך, שכבר לפניי כ-2000 שנה, סימל התמר את ארץ ישראל ועם ישראל.
ההדר הראשון, שעלה ארצה היה האתרוג. הביאו אותו עולי הרגל מבבל (עיראק) לאחר גלות בית ראשון, עם חג הסוכות, שהוכרז ע"י עזרא. מכאן שההדר הראשון-האתרוג- הגיע אלינו כבר לפניי כ-2700 שנה והוא אינו יליד הארץ. תפוח הזהב המר והלימון, הגיעו הרבה אחריו, במאה התשיעית לספירה, הביאו אותם הערבים, מהודו.
במאה ה-11 לספירה, הביאו עימם הצלבנים את התפוז המר, מישראל לאירופה והוא ניקרא "אורנג'", ע"ש האזור בפרס ממנו הגיע, אך לא היה זה התפוז המתוק.
התפוז המתוק הראשון, שהגיע לארץ ישראל, נקרא "פורטוקל". הוא הגיע במאה ה-15 לפורטוגל (כנראה ע"י וסקו דה גמה) ובמאה ה-16, לכל ארצות אגן הים התיכון. השם פורטוקל, הינו שיבוש של השם פורטוגל, שכן יורדיי ים פורטוגלים, הביאו את הפרי, שמקורו סיני, מהינדוסטן.
הפורטוקל הגיע ליפו באיחור, רק במאה ה-18, שכן במאה ה-16 יפו היתה חרבה והרוסה (הממלוכים הרסו את כל עריי הנמל, בכדיי למנוע מהצלבנים לנחות מהים ולהתבצר). זהו תפוז קטן עם קליפה דקה, מרובה זרעים, שנהוג להשתמש בו למיץ. הפורטוקל נאכל במקום גידולו ולא התאים ליצוא. באותה עת, המסע מיפו לאירופה, ארך כחודשיים והתפוז הרקיב בדרך (ולדעתי היתה לכך סיבה נוספת. הפורטוקל ממילא נשתל באגן הים התיכון, בארצות אירופה, מה להם ליבא אותו.). נראה כי הפורטוקל כונה בארץ ע"י הערבים, גם: "בלאדי".
(ראו המאמר "נבכיי תעלומת השמוטי ומסתריה"-חלק ב "עת הדר" גיליון 156, בו אני מטיל ספק, כי הפורטוקל והבלאדי הינם אותו זן).
ידוע לכל, כי נפולאיון ערך את צבאו בתוך הסבך של פרדסיי התפוזים של יפו, בשנת 1800, לערך. בתוך שנפוליאון סוקר את חומות יפו, במשקפת, פגע צלף תורכי מקומי, בכובעו והחטיא בס"מ בודדים את שינויי פניי ההיסטוריה.
תעלומות רבות אופפות את השמוטי ובין היתר, לא ברור מתיי בדיוק וכיצד, הגיע השמוטי (JAFFA), גיבור מאמרנו, ליפו. מה שבטוח, שלקראת 1840 הגיע הזן לויקטוריה מלכת אנגליה ואח"כ למלכיי אירופה והשמוטי JAFFA נחשב, לתפוז הטוב ביותר בעולם!!
התיעוד הראשון משנת 1775 נעשה ע"י אבו אל דהב, שצר על יפו: "יער של עציי לימונים ותפוחיי זהב עד כדיי גודל ענקי". "גודל ענקי" מתאים לשמוטי ולא לפורטוקל שהינו קטן מאד. בשנת 1850 כותב קצין בריטי(קונדור) שביקר ביפו: "הייתי מספר לכם על התפוז שמוטי, אלא שהוא כבר מוכר בחצרות המלכים באירופה, מזה זמן".
השם שמוטי ובשמו המסחרי: "Jaffa Orage" ניתן לו, מאחר והפרי דמויי ביצה והזכיר בצורתו את העששיות, ששימשו למאור ונקראו בערבית "שמוטי". השמוטי גדול, בעל קליפה עבה, מתוק, חסר זרעים והתאים ליצוא. במסע מנמל יפו לאירופה, בעוד שהבלאדי נירקב, עמד השמוטי בתלאות הדרך. אהרון אהרונסון מציין, כי השמוטי נראה לראשונה בפרדס ביפו, של אנטון איוב, בשנת 1856, אך נראה כי הזן היה קיים אף קודם לכן. (הפרדס של אנטון היה על הדרך לירושליים ברח' בן צבי, מול הכנסייה הרוסית). המלומד ש. טולקובסקי מציין, כי שמע מפי פרדיריך מוראד, שהשמוטי הובא מסין לפניי כמאתיים שנה, בידיי כומר ארמני, כלומר בשנת 1750 לערך(מורד-משפחה חקלאית לבנונית. הפרדס שלה, נמצא ברח' סלמה 6, בצמוד לחצרות יפו והגיע עד לביצה –"אלבסה", אצטדיון בלומפילד. לאחרונה, במסגרת פרויקט בניה (נויה) שוקם ושופץ בית הבאר והמחסנים. מומלץ לבקר). מתחילת שנות ה-80, אין חולק, באקדמיה, כי השמוטי הינו מוטציה גנטית של הבלאדי! בעקבות מאמרם של פרופסור שפיגל רואי ז"ל (מנהל המחלקה להשבחה וגנטיקה של מטעים במנהל המחקר החקלאי בית דגן) ושל ד"ר עליזה ורדי, "מוצא השמוטי". המומחה להדרים הופנהיים, פירסם כבר בשנת 1929, השערה כזאת, (ראו המאמר של הח"מ: "נבכי תעלומת השמוטי ומיסתריה חלק א" עת הדר גיליון 155). מתחילת המאה ה-19, נודע בעמים, כי אין שני לתפוזיי יפו-השמוטי- JAFFA ORANGE , בטעמם המיוחד. התפוז היפואי, הגיע לאירופה ונחת על שולחנם של מלכים, רוזנים, וסתם עשירים. את מחירו של תפוח הזהב היפואי, שקלו בזהב. השמוטי הוגדר "כתפוז הטוב בעולם". כאמור, הפורטוקל גדל באירופה, בכל ארצות הים התיכון, אך לא התקרב לטעמו המשובח של השמוטי (JAFFA ORANGE). באירופה, נעשו ניסיונות רבים לגדל את השמוטי וכולם ניכשלו. מכאן, סברה שכיחה, כי תפוזיי "JAFFA" , היו תפוזים מזן מיוחד, שגדל רק ביפו. למה? כובע! תעלומה רבת שנים, שכנראה נפתרה במאמר זה.
היום נציג תאוריה חדשה ואף נאושש אותה מדעית.
איכותם של תפוזיי השמוטי JAFFA, אינה נובעת מהיותם זן מיוחד, אלא מ"הטרואר"-האדמה עליה גדלו, אדמת יפו.
("טראור"- אדמה בצרפתית. לאדמה השפעה מכרעת על טיב היין. לעיתים, ממש באותו הכרם, יש חלקת קרקע שונה, שהיין המופק ממנה איכותי ויקר פי כמה. אגב, קרקע כזאת, שווה עשרות מונים, מהקרקע הצמודה לה).
אז מה כל כך מיוחד באדמות יפו, בטרואר של יפו?
היווצרות סלעיי הכורכר
סיפורנו מתחיל לפני כחצי מליון שנה. גאולוגים סבורים, כי גובה החוף של יפו, (ושל כל א"י), היה נמוך בכ-50 מטר. אירופה היתה קפואה לחלוטין. כתוצאה מהתחממות כדור הארץ, החלו להינתק גושיי קרח ולנוע במהירות הולכת וגוברת, לכיוון המקום הנמוך-הים התיכון. גושים אלה, שגודלם גדול ממדינת ישראל, היכו במיי הים התיכון בכח כה רב (f=ma ומסת הקרח מפלצתית) עד שקם גל,(כפי שנותנים "פליק" למיים בבריכה), שעשה את כל הדרך, מאירופה לישראל וכשהגיע לארצנו, גובהו היה 120-150 מטר! אני מניח שזה גובהו, שכן, לאחר שהגל חזר לים וגילח מהחול, נותרה שכבת חול בגובה 25 מטר. נניח שהגל גילח, שליש מגובה החול, הריי שגובה החול היה 35 מטר. בהנחה שיחס המוצקים חול למיים כ-1:4, גובה הגל כ-140 מטר. תמיכה בתאוריה זו שלי, אני מוצא בגובה רכס הכורכר כ-80 מטר. מכאן שגובה הגל היה מעל 105 מטר. 25 מטר שכבת החול-פניי הקרקע כיום(שכבת הכורכר העליונה) ועוד 80 מטר מעליה ברכס הכורכר. קימת תאוריה כי אלפיי הצפות צונאמי קטנות, שיצרו אלפיי שכבות חול זו על גבי זו, יצרו את שכבת הכורכר העליונה, בגובה 25 מטרים. איני מקבל זאת. תאוריה זו, אינה מסבירה כיצד נוצר רכס הכורכר בגובה 80 מטר מעל פניי שכבת בכורכר העליונה. לדעתי, תאוריה לא פחות טובה, מגל צונאמי מאירופה, הינה התפרצות געשית בים התיכון. יתכן שהתפרצות זו, יצרה את האי קפריסין, על כך במאמר נפרד. תהא אשר תהא הסיבה, כשגל הצונאמי הזה, שהצונאמי בקופיפי, נראה כמו קצף של בירה לידו, חדר לארץ, הוא החל לאבד מכוחו, בשל כח החיכוך עם היבשה וההתגברות על כח הגרביטציה (היבשה גבוהה מהים), כשם שאדם שמטפס על הר, משקיע כח רב יותר(מאבד כח), מאדם ההולך על מישור. בנקודה מסוימת, הגל איבד את כוחו כליל f=0)), כלומר מהירותו אפס והמשקעים שבגל, החלו לשקוע. בנקודה הזאת, נוצר הר של חול, כשגליי המשנה, נתקלים בהר ומוסיפים לו חול וגבוה, עד שהגיעו גלים נמוכים מההר שנוצר והגלים נעצרו. עתה, החל לעבוד על המיים, כח הגרביטציה בלבד והמיים החלו לנוע חזרה למקום הנמוך, לים התיכון. בדרכם חזרה, הם הלכו וצברו מהירות מחדש וכח, תוך שהם מגלחים חלק מהחול ששקע. כשגל זה הגיע לים, ההתנגשות עם גליי הצונאמי המשניים, הנמוכים יותר שהמשיכו להגיע, גרמה לאבדן כח ולשקיעה נוספת של מוצקיי הגל וליצירת הר חול נוסף על קוו המיים. כשהתהליך הסתיים, קיבלנו "אוכף", הבנויי משניי הריי חול ועמק. הר חול במזרח, המקום בו הגל איבד את כוחו, F=0. הר חול במערב, רכס הכורכר של קו החוף. הרכב המוצקים, שהגל הותיר (שכבה של כ-25 מטר) היה, כל המצויי בקרקעית הים התיכון: הרבה חול, צדפים, קונכיות, דגים ומלח. בצדפים יש סידן. זהו הרכב של בטון, למעט המלט. במקום מלט, מה שהפך את החול, הצדפים, הסידן והמלח, לסלע-סלע כורכר, היה הלחץ. כך למשל, על שכבה בעומק של 25 מטר, הופעל לחץ עליון של כ-25 טון (בהנחה שהחול והמיים במשקל סגולי זהה). כך נוצרה שכבת סלע הכורכר התחתונה. (סתם אסוציאציה, שם מפעל המרצפות המצוירות של אבנר גלוסקא, שנפוצות ביפו: "לחץ", שכן הן נעשות ע"י מכבש. לחץ המכבש, הופך את החומר למרצפת בין רגע). בחתך גאולוגי, מוצאים מעל שכבת הכורכר התחתונה, שכבה של 2 מטר חמרה. עניין זה מעיד, כי במשך מאות שנים (הזמן הדרוש לחמרה, שנסחפת מהריי יהודה, להגיע לגובה של 2 מטר), הארץ שקטה, עד שהגיע גל הצונאמי השני. התהליך היה זהה ובסופו קיבלנו שכבת חול, שהפכה לשכבת סלע הכורכר העליונה. (בדיקות במעבדה הראו, כי התאוריה שלי לא נכונה. החמרה הינה שכבה עליונה של חול הים ולא חול שנסחף מההרים. בחול הים יש תחמוצת ברזל, שפיעפע לשכבה העליונה, עם מי הים המתאדים וכך נוצרה החמרה(בערבית-אדום) חול ים+תחמוצת הברזל. צבע החמרה אדום, בשל תחמוצת הברזל. החמרה הרבה פחות אוורירית מחול הים, כי תחמוצת הברזל ממלאת את הנפח, שבין חלקיקיי החול.
מאפיניי סלע הכורכר
המילה "כורכר"-בערבית-פריך. סלע הכורכר הינו סלע, צעיר מאד, גילו פחות מחצי מיליון שנים. הסלע בנוי ברובו, מחול מהודק בלחץ וניתן לפורר אותו בקלות. על כן, יפו אח הערים העתיקות בעולם. קל לחצוב מערה ומחסה, בסלע הפריך של גבעות יפו העתיקה. נמל-יש. אדמה פוריה-יש. מיים זמינים-יש, על כך בהמשך. ככל שהסלע מגיע, משכבה עמוקה יותר, כך היה עליו יותר לחץ של חול עליון, שגרם לחול תחתון, להיות יותר מהודק ועל כן פחות פריך. לכן, סלע כורכר משכבות נמוכות, חזק יותר. מאידך, סלע כורכר משכבות עליונות (יותר אוורירי וחלש) הרבה יותר יפה. כל מבני האבן ביפו, עשויים אבן, מסלע כורכר קדום, של שכבות עליונות (היה קל יותר לחציבה),מהם בנו לפניי אלפיי שנים, את חומות יפו. מרבית החומות פורקו ע"י אבו לנבות ב-1875, עת הוכרזה יפו ע"י השלטון העותומאני, כעיר שאינה בצורה עוד. אבני החומה-כורכר אוורירי של שכבות עליונות, ששימשו לבניה שמחוץ לחומות. אלה אבנים יפות יותר, מאבניי כורכר, שחוצבים כיום בראש הנקרה, משכבות תחתונות.
רכס הריי כורכר, מסמנים את הנקודה אליה הגיע הגל ובה איבד את כוחו(F=0) (שכון דן-53 מ', ר"ג- 79 מ', גבעתיים-84מ', אבו כביר-50מ'). רכס הרים שני מסמן את קו החוף הקדום "מצוקי הכורכר" (תל ברוך-40מ', גן העצמאות-22מ', יפו העתיקה-25מ', השכונה המרונית-28מ'. שימו לב, שרכס הים, נמוך בהרבה מהרכס המזרחי, בשל כך, שגובה הגל החוזר לים, היה נמוך בהרבה). בחתך גאולוגי, "סנדביץ" של שני שכבות כורכר של כ-25 מטר וביניהם שכבת חמרה של 2 מטר. איך כל זה נוגע לתפוזיי השמוטי, (JAFFA ORANGE) בפרק הבא.
יפו-הדלתא של נחל אילון
בעבר, נחל אילון הקדום, שמגיע מהריי יהודה, פגש בים התיכון, ביפו. הערוץ הקדום, עבר לדעתי, דרך רח' אליזבט ברגנר (פינת קויפמן 2). רוחב הנחל בשיאו, בסיום הצונאמי, היה מיפו העתיקה ועד לאופרה(אנו יודעים זאת כי הנחל פרץ את גבעת החול, בטרם התגבשה והתקשתה, לסלע כורכר. הנחל יצר "חור" בהר החול, בין יפו העתיקה לאופרה, שם מתחילה גבעת כורכר, ששיאה בגן העצמאות. גל הצונאמי השני, חסם את ערוצו המקורי של נחל אילון, בנקודה, המוכרת לכל, בה נתיביי אילון פונים בחדות ימינה-צפונה ("הברך"). הנחל שערוצו נחסם, בגבעת חול, החל להתחפר ולנוע צפונה, עד שפגש בערוצו של נחל הירקון והתחבר אליו (רוחב הירקון הקדום, יחד עם נחל איילון, בסיום הצונאמי, היה בין שד' נורדאו לתחילת גבעת הכורכר של חוף תל ברוך, בהתאם להסבר הנ"ל). ישנם גאולוגים, שטוענים, כי הירקון הצטרף לאילון ולא להיפך. הם למדים זאת, מתצורת סלע הכורכר. בעוד שבירקון, המיים חצבו בסלע, מדרגות, הריי שבאילון, המיים שייפו כליל את סלע הכורכר. מאחר והסלע וגילו זהים(כורכר משכבת הצונאמי השניה) מסקנתם, כי האילון שחוק יותר זמן ומכאן מבוגר יותר. (אני חולק על תאוריה זאת. דרגת השיוף של הסלע, תלויה בעוצמת הזרם ובתוכנו. איילון מגיע מהריי ירושליים, זרימתו חזקה בהרבה והוא סוחף עמו אבנים, המגבירים את שחיקת סלע הכורכר הפריך. הירקון- נביעה של מעיינות, מהירותו חלשה ואין בו אבנים. המסקנה: אין קשר בין שחיקת סלע הכורכר, לגיל הנחל). הקרקע ביפו "נמוכה" מגובה פניי הים ולכן נוצר שם אגם (הקרקע של יפו, לא באמת נמוכה מגובה פניי הים, אלא, הקרקע מתוחמת ע"י קיר כורכר קטן, לכיוון מערב-הים, שכולא את אדמותיה והופך אותם לאגם סגור). בחורף, גלשו המיים לים, דרך הערוץ הקדום (רח' אליזבט ברגנר). משחסם הר החול את ערוצו הקדום של האילון, החל האגם ממזרח ליפו, הדלתא של האילון, אט אט להתייבש. השטח עליו בנוי אצטדיון בלומפילד, נקרא בפי הערבים:" אל בסה" ובעברית: "הביצה". עד לפניי כמאה שנה, נותרה שם ביצה, כשריד אחרון, לביצת איילון. במשך אלפיי שנים ועד לימינו אנו, סברו הכל, שהשטח ממזרח ליפו היה ביצה. זאת טעות. בימיי קדם, היה השטח אגם ולא ביצה. הזיכרון האנושי זוכר את השריד של האגם- הביצה ולא את האגם עצמו.
כיצד נראתה יפו בעבר?
דמיינו את כל השטח שממזרח ליפו העתיקה, מהאופרה דרך חניון שוק הכרמל, נווה צדק, פלורנטין, מתחם נוגה, מתחם הדואר, השוק היווני, שוק הפשפשים, בלומפילד, שדרות ירושליים, שד' בן צבי וכד', הכל מתחת למיים. דמיינו אגם ענק של מיים מתוקים, גומא ופפירוס, ציפוריי שיר, ציפוריי ים, דגים, צבים, חיות בר, שמגיעות להרוות צימאונן וחיות טרף, שממתינות לשעת כושר. בקיצור, גן עדן. יתכן והאמרה: "יפו יפת ימים". "ימים" ברבים, מעידה על כך, כי בנוסף לים התיכון, ממערב, אגם/ביצת איילון ממזרח. זאת גם הסיבה, שלא ניתן היה לכבוש את יפו. ממזרח, ביצה בלתי עבירה וממערב אצבעות כורכר, יוצאות מתוך הים ושונית כורכר עליה התנפצו ספינות הקרב (יורדיי הים הנורדיים, הידועים בגבורתם ונסיונם, נהגו לקלל איש את רעהו: "תפליג ליפו". כלומר, נמל יפו נחשב, לנמל המסוכן בעולם!)
הקרקע של יפו –אגם הדלתא של נחל אילון שיבש.
אט אט, יבש האגם, הפך לביצה, עד שנגלתה ונחשפה קרקעיתה. זו זו, הקרקע, עליה דורכות רגלינו, ביפו, כיום. זו הקרקע, עליה גידלו את תפוזי שמוטי-JAFFA המופלאים. אדמה פורייה, שנסחפה כל הדרך מהריי ירושליים ושקעה בדלתא של יפו, במשך מאות אלפיי שנים, (שכבת קרקע עליונה, תמיד הפוריה ביותר, שכן בעיקר בה מצטבר חומר אורגני), בתוספת של חומר אורגני רב, שגדל באגם ויבש, עם התייבשות הביצה.
מכאן התאוריה שלי, שאיכותם המופלאה של תפוזיי השמוטי-JAFFA ORANGE , אינו היותם זן מיוחד של תפוז, אלא זן רגיל, באדמה מיוחדת, שאבדה לצערנו, תחת שמלת הבניינים!!! על פי תאוריה זאת, האדמה של יפו, עשירה בחומר דשן אורגני ובמבנה פיזיולוגי מיוחד, שנוצרו מהתייבשות אגם הדלתא של איילון.
לחיזוק הטענה, תנא מסייע. לא רק תפוזיי יפו, היו מופלאים וידועים באיכותם, בגודלם ובטעמם. האבטיחים של יפו, הרימונים, הלימונים, התאנים, התמרים, השקדים, הבננות, המישמש, התות, קנה הסוכר ואפילו הירקות והאבטיחים שגדלו ביפו, צוינו לשבח ביומניי מסע רבים (גרין 1854 ועוד). גם הגינון ביפו, זכה לשבחים רבים(ואן דה ולדה 1851). גניה של יפו, כלומר עציי הפרי שלה, מופיעים בפפירוס אנסטאסי, מתקופת רעמסס השני: "אתה בא ליפו, הנך מוצא את הגן בעצם פריחתו, בעיתו. הנך בא לתוכו לאכול מפריו…" יומניי מסע רבים, תארו את יפו כגן עדן, אלא שטעות שכיחה, העולה מיומניי המסע, ועליה חוזרים מלומדים בניי זמננו, היתה, כי מי ההשקיה, שנשאבו בעזרת "אנטיליה" (גלגל עץ, עם תיבות עץ, שסובב ע"י חמור או גמל, ששאב מיים מהבורות שנחפרו ומשם הוזרמו המיים לעצים, דרך תעלות שנחפרו באדמה) מעניקים לבוסתניה של יפו את איכותם הנדירה. וראה לעניין זה: "כך בשטח החולי.. קיים פוטנציאל חקלאי גבוה, שכן ניתן לנצל את מיי האקויפר הגבוה והקרוב יחסית לפני הקרקע. כבר בתקופות קדומות ,ניתן היה לנצל את מיי התהום שבמרחב זה, לצרכיי עיבוד חקלאי תוך חפירת בארות לעומק של 4-6 מטר לערך" (יפו מאה שנה ושנה/ יואב רגב. החברה להגנת הטבע, 1984, עמ' 6).
לדעתי, לא הזן המיוחד, (השמוטי) ואף לא המיים הזמינים, היו הסיבה "לפוטנציאל חקלאי גבוה", אלא האדמה, "הטרואר". (שתי טעויות נוספות, נמצאו בציטוט הנ"ל: ראשית, השטח אינו "חולי", כמו כל מישור החוף, אלא ביצתי, וזה ממש הפוך. "חול"- גרגר גדול ואוורירי, ללא חומרי דשן אורגניים. לא ניתן לגדל עליו דבר. בהתבוננות בקרקע הנחפרת, באחד מעשרות אתריי הבניה, בצפון יפו ובחפירות של רשות העתיקות, ניתן להבחין, כי צבע הקרקע הינו שחור, להבדיל מקרקעות החמרה, באזור השרון, שצבעם אדום-חום (שמקורם בחול ים עם תחמוצת הברזל) ומקרקע חולית, שצבעה לבן. הטעות השנייה במאמר זה, המים אינם "מיי תהום", אלא מיי נחל איילון, שיבש.
בחפירה ביפו, לעומק של 6 מטר, (בעבר בגובה נמוך יותר), מתגלים מים מתוקים, הנקראים בטעות: "מי תהום". מים אלה אינם מי תהום, אלה מימי אגם הדלתא של נחל אילון העתיק, שיבש אט אט. מה ההבדל? מיי תהום, הינם מי גשמים, שכלואים במאגר, בנפח עצום בעומק האדמה. המיים ביפו, הינם מימיי נחל אילון . הם כלואים ממש מתחת לפניי הקרקע, כיום בגובה של כ-6 מטר, והם מוגבלים בנפחם ומידותיהם לדלתא הקדומה של אילון (לכן בבנית מרתפיי חניה בצמוד לנתיביי איילון, כמו גם ביפו, צפויה החפירה לבעיית "מי נחל איילון", שגרמה לפשיטות רגל רבות, מפרויקט "חצרות יפו", בשנות ה-90 ועד "למגדלי הצעירים" בימינו).
אמור מעתה, כי אדמות יפו, הינם קרקעות האגם, באזור הדלתא המיובש של נחל איילון וכי אדמות הדלתא הפוריות, עשירות בחומר אורגני, שנתן לתפוז השמוטי (jaffa orange) את טעמו המיוחד, את גודל פריו ואת כמויות היבול הגבוהות, המתוארות ביומניי המסע.
מתאוריה לתגלית מדעית
כשנה, לאחר כתיבת מאמר זה, התגלגלה לידי שעת כושר: חפירה ארכיאולוגית של רשות העתיקות, ברח' שמעון הצדיק ביפו. נטלתי דגימת קרקע, מעומק של כחצי מטר (תודה לרשות העתיקות) ושלחתיה לדגימה, במעבדת שרות שדה, של המדינה, בראשותו של ד"ר גד ריטבו, בחדרה. את התוצאות, ניתח עבורי האגרונום, עובד משרד החקלאות, רוברטו נתן .
ואלה תוצאות בדיקת המעבדה של אדמת יפו, עליה גדלו תפוזיי השמוטי (JAFFA ORANGE), הבדיקה מצ"ב למאמר:
"האדמה עשירה מאד בדשן (אורגני, י.פ.)! בכמות שמתאימה לאדמות שמקבלות כיום דישון כימי, באופן קבוע ושוטף!!
חנקן: 41. ערך גבוה מאד. לשם השוואה באדמות חמרה החנקן:0.
זרחן: 30.2. ערך גבוה מאד , בחמרה-0.
אשלגן: 0.69 כמות לא מבוטלת.
סידן: רמה טובה.
כלוריד: נמוך מאד. מצויין.
רוויה: 45%.
אדמה אוורירית יחסית. (% חרסית לא גבוה)".
יודגש, כי כל חומרי הדשן הינם אורגניים, באדמה שלא ראתה דשן כימי מימיה.
יש לזכור, שבעולם הקדום של תחילת המאה ה-19, לא היה דשן כימי. הדשן הכימי, הומצא באמצע המאה ה-19 באירופה (גרמניה ואנגליה). הוא היה יקר ולא הגיע לפלסטינה, שאופינה בחקלאות פרימיטיבית פלחית, תחת השלטון העותומאני. בהשוואה לאדמות חמרה בשרון ואדמות חול במישור החוף, בהם לא היו כל חומריי דישון, ניתן להבין את תדהמתם של התיירים, המתארים בפליאה את כל גידוליי החקלאות ביפו, במאה ה-19,לרבות תפוזי ג'פה המובחרים. התאוריה אוששה מדעית, בבדיקת מעבדה. תפוזי השמוטי JAFFA ORANGE)) המובחרים, גדלו אך ורק באדמת הדלתא של נחל איילון שיבש, ממזרח ליפו, טרואר משובח ועשיר בחומרי הזנה ודישון אורגניים בכמויות חריגות. כנראה שהקרקע ביפו, היתה הפוריה ביותר בארץ ישראל! מקל וחומר מכל מישור החוף המדברי. זה לא הזן, שנתן לתפוזיי ג'פה את פרסומם, אלא זאת הקרקע עליה גדלו (הטרואר). זאת גם הסיבה כנראה, שכל הניסיונות לגדל את השמוטי באירופה, לא צלחו באותה עת.
למאמרים נוספים של עו"ד יעקב פרנקו: francolaw.site
להרצאה ביוטיוב של מאמר זה: "אדמות יפו-מסלעיי הכורכר ועד לתפוזיי השמוטי JAFFA"
*עו"ד יעקב פרנקו מומחה במקרקעין ותכנון ובניה ומשרדו ביפו.
עו"ד פרנקו עוסק באדריכלות נוף וגינון במצע מנותק, משנת 1984 ויוצר סידרת הגינון, ביוטיוב: "ביקורת הגינון בתל אביב".