דויד דב פלמאן ממזריטש, אברך צעיר ממשפחות רבנים ידועות, התפרנס ממסחר בעורות וראה ברכה בעיסוקיו. לאחר שני בנים, שכל את אשתו ונשא את שרה איטה, שילדה לו עוד ארבעה ילדים. הוא היה חלק ממייסדיי הגרעין הציוני של העליה הראשונה, שהקימו את יסוד המעלה. דוד, היה טיפוס אינדיבידואליסט והוא החליט להתישב לבד עם משפחתו. הוא עלה לישראל, בשנת 1883, לתור את הארץ, עם ממון רב ורכש מהשייח של כפר סומייל (גבעת כורכר, ברחובות אבן גבירול-ארלוזורוב-ז'בוטינסקי), מוחמד אבו גברא, 40 דונם אדמה, בית ערבי ישן וכמה בהמות והתיידד עם תושביי הכפר. הוא חזר למזריטש ועלה עם כל משפחתו כולל אימו ומלמד בשנת 1884 לביתו, בכפר הערבי סומייל. הוא נטע פרדס בשטח 30 דונם ועשרה דונם, שימשו לגידול ירקות (מרגע רכישת הקרקע ועד לתפוז הראשון, חולפות שבע שנים. במהלך תקופה זו, מתפרנסים מגידול ירקות קיץ/חורף). כל הידע החקלאי, נמסר לו ולילדיו ע"י השייח ופועליו. מיקום הפרדס שלו, באבן גבירול-ארלוזורוב עד לסופר מרקט בשלמה המלך ומשם לכיכר רבין.
(לפני כ-50 שנה, בהיותי נער, גילה לי נער מיושביי הכפר, כי במרתף ביתו קבור השייח, אך אסר עלי לגלות את המקום. הוא שמר זאת כקלף מיקוח, בניהול המו"מ לפינויי המקום ע"י יזמים. הבית קיים עד היום. בזמן שהמאמר ירד לדפוס, מעשה שטן, הורידו את הבית ונראה שסוף סוף, המו"מ, שנמשך מעל 50 שנה, עלה יפה. אם הסיפור נכון, עצמות השייך, עדיין נמצאות במרתף. מיקום הבית שנהרס, אך המרתף נותר, בצמוד למגדל המאה, מדרום, מימין למדרגות. לאחר שהמגדלים החדשים, כירסמו כליל את גבעת הכורכר, נותרה רק גבעת –קבר השייך).
מדיי יום רכב פלמאן על חמורו, ליפו ומכר חלב וירקות. לפרדס קרא "גינת דוד" (ביארה חווג'ה דוד).
כחצי שנה לאחר עליתו לארץ, מת ממכת שמש.
הכל סברו, שאשתו, שרה איטה, שהיתה רק בת 27 ולה שישה ילדים, אלמנה, בחובות, בכפר ערבי, תמכור את הפרדס. במכתב לאחד הרבנים, שניסה לשכנעה למכור הפרדס ולהחזיר החובות ולחזור למזריץ, ענתה: "…אני לא אלך מכאן, את נפשי אתן לאדמה הזו שהקריב עצמו, (בעלה דויד), עליה".
עקשנותה, אומץ ליבה והדבקות בקרקע, עוררו הערצה, אצל יהודים וערבים כאחד, שכן לא היה מקרה נוסף, בו יהודי החזיק בפרדס, קל וחומר, אישה, בן בנו של קל וחומר, יהודייה חרדית. שרה איטה נקראה: "הפרדסנית היהודיה הראשונה בעולם". באותה עת מלבד פרדסיי יפו הערביים, הפרדס היהודי היחידי, היה של מונטפיורי, שקנה אותו ב-1885 מערבי יפואי, בשכונת מונטפיורי, דה היום. הפרדס נוהל ע"י שכיר עצל והניב הפסדים רבים.
(אם נרצה ממש לדייק, הפרדסן היהודי הראשון היה רבי יהודה הלוי מרגוזה(באות מם, חיריק ולא פתח. רגוזה היא עיר ביגוסלביה. הוא הגיע מרגוזה), הרב של יפו. הוא ניסה לשכנע את מונטפיורי, שיקנה פרדס, עליו יקום ישוב חקלאי יהודי, ליד נחל מוסררה(נחל אילון), כיום שכונת מונטפיורי. מונטפיורי לא השתכנע ור' יהודה הלוי, יחד עם פנסו ובכר, קנו שם חלקת אדמה וביחד עם פועלים מיפו, שתלו שם פרדס תפוזים, בשנת 1851, הפרדס היהודי הראשון. הפרדסן היהודי השני היה אהרון מויאל, שבשנת1863, קנה פרדס בשותפות עם ערבי, במקום שנקרא "אם העצמות" שם קבר נפוליאון את החיילים התורכים ששחט(בניגוד להבטחתו) ולדעת אחרים, אלו חייליו שמתו בדבר ואכן, בשטח נמצאו גולגולת רבים. הפרדסן היהודי השלישי היה מונטפיורי, שרכש לבסוף את הפרדס הנדון וכן את פרדסו של ר' יהודה הלוי, הסמוך לו. דב פלמן ואשתו שרה איטה, היו הפרדסנים הרביעים. ומדוע זה זכתה שרה איטה, לתואר הפרדסנית היהודייה הראשונה? משום שכל הקודמים לה, היו בעליי פרדס, אך לא "פרדסנים", השותלים את העצים והעובדים בו, מידיי יום).
שרה איטה, בכדיי לקיים את הפרדס (הוצאתיו גוברות על הכנסותיו, בשבע השנים הראשונות ועוד בטרם נותן פריו), מכרה את כל תכשיטיה ואף נטלה הלוואה מהברון רוטשילד. בנותיה הקטנות מתו בקדחת ואולם, היא סירבה למכור את הפרדס. עד מהרה הפרדס שגשג והיא החזירה את כל חובותיה, להשתהות הכל, שכן מי מחזיר הלוואה לברון ?! היא וילדיה שימשו מדריכים לענף הפרדסנות היהודי ואף חילקו רוכביי שמוטי לפרדסים הראשונים בפ"ת(לשטמפר).
שרה איטה נקראת: "הפרדסנית היהודייה הראשונה". שכניה הערבים של שרה איטה, מכפר סומייל, העריצו אותה והגנו עליה, מפני הבדואים, שמקצתם פיתחו הובי, של שוד ואונס (כגון במושבה האמריקאית ביפו והטמפלרים בקריה). ב-1936 נמכר הפרדס ע"י ילדיה ונבנו עליו בתים. שרה היתה בת 81 ונפטרה מס חודשים אח"כ, משברון לב. אחד הרחובות בשטח הפרדס (סמוך לכניסה הצפונית של גן העיר), נקרא "רח' הפרדס" וראוי לשנות שמו ולקרוא לו: "הפרדס של שרה איטה פלמן" (הרחוב אינו ארוך ועלויות שינויי השם מוערכת באלפיי ₪ בודדים).
בכור בניה של שרה איטה, אהרון לייב פלמאן, ינק את תורת הפרדסנות הערבית, מעבודתו בפרדס המשפחתי, כתב את הספר הישראלי הראשון בעולם, לגידול פרדסים: "מעיין גנים-הלכות נטיעות גנים ופרדסים בארץ הקודש" שיצא בשנת 1891(ראו מאמר הח"מ: "מעיין גנים- הספר הראשון בעברית לגידול פרדסים" francolaw.site). דוד דב פלמאן, ראויי אף הוא לרחוב על שמו, בתחומיי הפרדס וההיסטוריה לא נתנה לו את הכבוד הראוי. הוא היה גם חרדי וגם ציוני לדוגמא. היה לו מעמד בכיר בקהילה וראה ברכה בעיסוקיו ובכל זאת, נטש חיי עושר ונוחות ועלה לציון, במסגרת חלוציי העליה הראשונה, למדבר, לשממה ולקדחת. הוא היה אינדיבידואליסט אמיץ, יחיד בדור, וויתר על העליה לקרקע, עם חבריו לגרעין, "יסוד המעלה" (מין הסתם, לעלות לבד לא"י, עם משפחתך וילדייך, דורש אומץ רב יותר, מאשר לעלות עם קבוצת משפחות). הוא לא היה רק היהודי הראשון, שהתיישב בתוך כפר ערבי, אלא, הוא היה גם החרדי הראשון, שעשה כן ודאג להביא מלמד לילדיו. הוא גם היה הפרדסן היהודי הראשון, שרכש שטח קרקע והקים עליו פרדס. הוא היה חרוץ ואהב את גאולת הקרקע. מדיי יום, רכב על חמורו ליפו ומכר חלב וירקות. אלמלא נפטר, ממכת שמש, כתוצאה מעודף חריצות, מס חודשים לאחר שעלה עם משפחתו, היינו שומעים עליו הרבה יותר והוא היה זוכה לכינויי: "הפרדסן היהודי הראשון". הוא היה המח והכח, שמאחוריי הפרדס היהודי הראשון, אך תהילת עולם, נפלה רק לידיי אשתו, שכבודה במקומה מונח.
*חפש פרנקו, עו"ד
משרד בוטיק מתמחה במקרקעין ותכנון ובניה ביפו
למאמרים נוספים: francolaw.site. עו"ד פרנקו עוסק גם באדריכלות נוף וגינון משנת 1984 ויוצר סדרת היוטיוב:"ביקורת הגינון בתל-אביב".