הפעם הראשונה, שעם ישראל מוזכר, בעולם החוץ מקראי, הייתה "אסטלת מרנפתח". זוהי מצבת נצחון, של מרנפתח מלך מצריים, בנו של רעמסס השני, משנת 1209 לפנהס"פ ובה רשימת כיבושים בלוב ובארץ כנען. המצבה מונה ערים בצורות, אותן כבש מרנפתח, החל מדרום הארץ (אשקלון, גזר וינועם), תוך כדי מסע צבאי צפונה. והנה, לקראת צפון הארץ, מופיע הביטוי: "ישראל הושם אין לו זרע". הושם פירושו הושמד (מהמילה שממה). ועל זה נאמר: "עוד אחד לאוסף, של מי שהתיימרו להשמידנו". מה שמעניין בביטוי הזה, מעבר לעובדה, שזו הפעם הראשונה, נכון להיום, שישראל מוזכר בארץ כנען, הוא, שליד הביטוי ישראל, מופיע הסימן המצרי "קבוצת אנשים" – "עם" או "שבט" וזאת להבדיל מרשימת הכיבושים האחרים המופיעים במצבה, עם סימן של "עיר בצורה".
בעודך מנהל ויכוח, על זכות העם היהודי על א"י, אין טעם להתחמש בציטוטים מהתנ"ך, שכן בר פלוגתך, בדר"כ אינו מאמין בתנ"ך ו/או בשם יתברך, שהבטיח "לזרעך אתן את הארץ" ויפתיר: "אגדות, מעשיות וסיפורי עם". ולחילופין, אין מחלוקת באקדמיה, שהתנ"ך נכתב מאות שנים, לאחר האירועים המתוארים בו ומי שכתב אותו, נקט דימיון ואינטרסים בני זמנו, ללשון הקודש ועל כל פנים, לא הקב"ה, מחברו. כשמדובר במסמך כה "מפוקפק", קשה להתבסס ולהעלות טיעונים מכריעים מתוכו, שיפילו אפיים ארצה, אחת ולתמיד, את הצד השני, לדיבייט.
לפיכך, ממצא פיזי, מדעי, לבר תנכ"י, כגון אסטלת מרנפתח, ראויה לשמש כראייה פורנזית מוצקה, בכל ויכוח אקדמי ראוי לשמו.
ע"פ ראיה זו, עם ישראל חיי בארץ ישראל, לפני יותר מ-3,200 שנים! 1,200 שנים, לפני הולדת ישו היהודי! 2,000 שנה לפני הולדת מוחמד! המוסלמי הראשון, שבשמו מתיימר בר פלוגתא, לתבוע זכויות בעלות על הארץ הזאת, (מהטעם שמשפחתו, במקרה הטוב, הגיעה לארץ ישראל כבר לפני כ-150 שנה). עד כאן הדברים ידועים, לפחות לחלק מהאנשים. ואולם, אני למד ממצבת מרנפתח, עניינים נוספים, שטרם פורסמו.
ראשית, העובדה שמלך האימפריה המצרית, טורח להזכיר במצבת הנצחון את עם ישראל, בשורה אחת עם הערים החזקות והמבוצרות בכנען, מעידה שמדובר בגוף מלחמתי חזק (עם ישראל), שאינו קטלא קניא. לא כל השמדת שבט נוודים זב חוטם, הינה אירוע להתפאר בו, במצבת נצחון. עצם ההתפארות, מעידה כי זהו שבט חזק.
שנית, קבוצת האנשים הזאת "ישראל", מוכרת באזור, שמחוץ לגבולות כנען. נצחון על קבוצת נוודים לא מוכרת, אינה מעלה להתפאר בה, במצבה.
שלישית, מרשימת הערים המבוצרות באסטלה, רק עם ישראל מקבל את הסימן: "עם" ולא הסימן: "עיר". ללמדך, שעם ישראל היה בשנת 1209 לפנהס"פ, עם נוודים, ללא עיר מבוצרת.
רביעית, כשהצבא המצרי החזק, על מרכבותיו, נע במסע כיבוש בארץ כנען, מדרום לצפון, זהו אירוע מלחמתי בן חודשים רבים ואולי אף מס' שנים. השמועה כי הצבא המצרי, בדרכו צפונה, עשתה לה כנפיים, מזה זמן.
בעוד שעיר בצורה, חייבת להלחם על חייה ואין לה לאן "לברוח", הרי ששבט נוודים כשמו כן הוא, נע ונד, ללא עיר ויכל "להבריז" כהרף עין, מזרחה, למדבר או לטפס לגב ההר, שם הצבא המצרי, הדיר רגליו ומרכבותיו. עצם העובדה שהעם הזה – ישראל – בחר להלחם בצבא המצרי, במקום לנוס על נפשו, בנחת, מלמדת שאותו עם ישראל היה חזק, עשוי ללא חת, חצוף וחסר פחד ומורא. הוא העז להלחם בצבא האימפריה המצרית, שבאותה עת הייתה בשיא כוחה (והראיה, שלא הפלישתים ולא עמים אירופאים שתקפו ממזרח, מלוב, יכלו לה).
חמישית, יש כאן כרונולוגיה חוץ מקראית, שמלמדת על מועד ההתנחלות, כניסת עם ישראל לכיבושיו בארץ כנען (ימי יהושע), כעם של נוודים, שהגיע ממזרח לירדן ועוד בטרם, התיישב בערים בצורות – ישוב של קבע. מאידך, ניתן לגרוס, כי עם של נוודים, מעצם טיבו וטבעו, אינו חפץ להתיישב בערים בצורות, כך שיתכן שהעם הזה, ישראל, כבר שהה באזורנו, מאות שנים קודם לכן, כשבט "בדואיני" נע ונד. מכאן ראיה, כי עם ישראל, ישב בארץ כנען, עשרות ועד מאות שנים, לפני שנת 1209 לפנהס"פ, מש"ל.
ומסקנה אחת אקטואלית לימינו. עם מגן על עירו הבצורה, בלית ברירה. עם נוודים, אינו צריך להגן על אדמתו, שכן הוא נע ונד, הכובש עובר ונעלם. נראה כי, עם ישראל "חיפש בנרות" את הקרב בצבא המצרי, והוא שש אלי קרב, אבוד מראש. מדוע? אין בכך היגיון? האם קשור הדבר לנקמה, זכר לעבדות במצרים? האם קשור הדבר לאמונה הפנטית, בסיעתא דשמייא?
כמות שראינו, גם במרד באימפריה הרומאית, קבוצה משיחיסטית, סברה, שהקב"ה עובד אצלה והביאה עלינו חורבן. והמבין יבין.
* למאמרים נוספים של עו"ד יעקב פרנקו – Francolaw.site