מדוע יורדי הים הפלישתים, לא התיישבו ביפו?

1. מן המפורסמות

הפלישתים היו שבטים/עמים, שהגיעו מיוון ודרום איטליה. שבטים שונים ומגוונים, בגל הגירה גדול, שחלקו, כלל לא הגיע לא"י ואף לא נקרא פלישתי (בהם לא נעסוק). בשנת 1200 לפנה"ס, לערך, שבטים אלה, נטשו את ארצם ומולדתם מזה דורות, ויצאו למסע נדודים, ל"ארץ המובטחת" ולא, הכוונה לא לא"י. 

ברגיל, במסעות מלחמה, רווחה התופעה, מזה אלפי שנים ועד לסוף המאה ה-19 (ויש יאמרו ועד ימינו אנו), לפיה, בוקר אחד, פתאום קם אדם, מרגיש כי הוא עם (חזק) ומתנפל על העם הסמוך לו. "הצ'ופר" של זה, שצלח המלחמה בחיים, היה, ביזה, עושר, עבדים, שפחות, שלל, אדמות נוספות, מקנה, בקר, תכשיטים, זהב וכסף, יין, "והדובדבן שבקצפת", אונס הנשים. כך מקובל מדורי דורות.

ואולם, מיוחד וחריג היה מסע המלחמה הפלישתי, שכן הוא לא נעשה, אך ורק ע"י הלוחמים, השבים בסיומו לביתם ולמשפחתם. כל העם הפלישתי קם, מזקנים ועד כלבים וחתולים, מסבתות, נשים, ילדים, חזירים, סירים, אוהלים ועד מחבתות. הם פשוט הסתלקו מביתם ומולדתם, מדורי דורות, במטרה שלא לחזור עוד לעולם…

הסיבה לכך ודומה שאין על כך עוד מחלוקת, שבסוף המאה ה-12 לפנה"ס, הייתה בצורת איומה וקשה, בכל אגן הים התיכון, שנמשכה כחמישים שנה. בעולם העתיק, המים הם סם החיים. אין גשם – מים – אין חיים. בלא מים, אין חקלאות(בעל), אין פירות, ירקות וחיטה. אין לחם. אין יין. אין עשב. אין מקנה. אין בשר, חלב, חמאה וגבינה. המאכל היחידי לרפואה, שנותר להם, הוא דגה ופירות ים (על הבצורת האיומה הזאת, אנו למדים גם, מאיגרות שהועברו בין האימפריה החיתית לאימפריה המצרית. לאחרונה, משחדר המדע לארכיאולוגיה, גם בדיקות שכבות קרקע בכנרת וספירת אבקנים, הוכיחו הבצורת. בתנ"ך, קיים זיכרון היסטורי לבצורת זו, כשבניי יעקב יורדים מצריימה).

הפלישתים, נעו בשני ראשי חץ, במקביל. ביבשה, זקנים, נשים, ילדים וציוד, בכרכרות עץ אורן, כבדות, הרתומות לשוורים ולצידם צבא היבשה על כרכרות, סוסים ורגלי. ובים, תוך שמירה על קשר עין מלא, בצמוד לחוף, נע צי המלחמה הימי וצי הדייג. המסע לארץ המובטחת, ארך שנים רבות, שכן הם כבשו כל עיר וכפר במסעם(יוון, תורכיה, סוריה, לבנון, כנען), ולעיתים התעכבו חודשים ושנים, עד להכנעת עיר בצורה (האסטרטגיה דרשה, שלא להותיר שריד ופליט, בעורף, שעלול להפתיע בהמשך ולזנב מאחור). א"י אגב, כלל לא עניינה אותם, שכן אף בה היתה בצורת.

"הארץ המובטחת:", היעד הסופי של המסע העממי הזה, היה מצרים. לא השלל והביזה, של האימפריה המצרית העשירה, היה בראש מעייניהם. אדם רעב וצמא למוות, אינו מעוניין בזהב ושנהבים. המים ורק המים, עניינו אותם. עבור המים הם עקרו מביתם מדורי דורות, נטשו אדמתם ומולדתם. כל אגן הים התיכון, סבל מבצורת קשה ואילו במצרים, היה שפע של מים חיים, מתוקים, זורמים. מקור המים המצרי, אינו בעננים שבאגן הים התיכון, עננים, שלא נראו מזה עידן ועידנים, אלא במקורות הנילוס, שבאפריקה, מרחק אלפי ק"מ מהים התיכון. באפריקה, במקורות הנילוס, לא שמעו על שום בצורת והגשם ירד בעיתו ומילא את הנילוס המצרי, כאילו דההה… משהגיע המסע הפלישתי לעזה- השער למדבר סיניי, הם השאירו את הנשים והילדים עם חייל משמר ויתרת חייל היבשה והצי, חצו את מדבר סיניי, לקרב החשוב ביותר- גולת הכותרת של מסעם ארוך השנים (מניין לי? הגיון. מי יסחוב את הנשים, הזקנים והילדים  במדבר בכרכרות עץ כבדות, לתוך הקרב).

נראה, שהפלישתים, הפסידו בקרב למצרים, שהיו אימפריה צבאית, שאינה קטלא-קניא. שארית הפלטה שנותרה ביבשה ובים, ברחה חזרה למחנה ולמשפחות בעזה. ומדוע המלך רעמסס השלישי לא דלק אחריהם למדבר סיניי, בכדיי לסיים העבודה?! בשל כך שהפלישתים, לא היו היחידים, ששמו עינם במיימיי מצריים. אף יורדיי ים איטלקיים, חברו לשבטים לוביים ותקפו ממערב. הצבא המצרי, לא יכל להרשות לעצמו להתפזר, להתרחק ולדלוק אחריי הפלישתים הנסוגים, למדבר סיניי.

הפלישתים נאלצו לסגת לנקודה האחרונה, שלפני המדבר, לעזה. הפלישתים בהיותם יורדי ים, בארצות מוצאם, נאחזו אך ורק בערי החוף, מיד בסמוך למדבר סיני, קרי: עזה ובמשך הזמן לקחו את  אשדוד ואשקלון

(מניין לי? הגיון. אוכלוסייה אזרחית רבה, עם שאריות צבא מובס, יתבצר תחילה בעיר אחת ורק בהמשך, לאחר שנים, יתפסו את אשדוד ואשקלון הנטושות).

תבליטים וכתובות במקדש רעמסס השלישי(במדינת האבו), מתארים את הניצחון על הפלישתים בים וביבשה ומופיע הביטוי: "הושבתי אותם במבצריי". האם הכוונה לעזה, אשקלון ואשדוד? נראה שכן, אך לא מצויין במפורש. ומדוע זה המלך המיצרי, יושיב אויביו שהובסו במלחמה במבצריו? כשכתב סופר המלך את תאור הקרב, היה זה שנים לאחר סיומו ונראה כי התישבות הפלישתים בעריי החוף המצריים, כבר היתה לעובדה מוגמרת. לא נותר לו, אלא לתאר את העובדות, כפוליטקאי, כביכול המלך הושיב אותם מרצונו ולא, כי הם נטלו מבצריו, בכח הזרוע. כאמור באותה עת, הותקפה מצריים מכל עבר והמלך לא יכל לדלוק אחריהם ולזנב בהם בנסיגתם למדבר סיניי.

לאחר סיום המלחמות, מצריים התרוששה ודעכה ולא היה לו כסף או כח לחזור לכנען ולטפל במבצריו הכבושים (בעקבות ההתדרדרות הכלכלית אף קרסה השושלת ה-20, לה השתייך).

 עד כאן, הכל גלוי וידוע ומכאן אחדש.

נשאלת השאלה – מדוע הפלישתים לא התיישבו גם ביפו? 

המרחק מעזה לאשקלון 15 ק"מ ומאשקלון לאשדוד: 15 ק"מ. עד ליפו נותרו עוד 30 ק"מ ויפו טובה בהרבה, מעזה, אשדוד ואשקלון, גם יחדיו, כפי שיפורט להלן:

השווה לכולן, שהן ערי נמל לחוף הים התיכון, תכונה הכרחית, ליורדי הים הפלישתים, שהגיעו מאיי יוון וחיפשו, מקום חדש להשתקע בו ולהופכו, למולדתם החדשה. יפו היתה העיר האולטימטיבית-העיר המושלמת בכל מישור החוף. ליפו יתרונות שוברי שוויון, כדלקמן: 

מים – המים ביפו זמינים וצמודים לעיר המבוצרת (יפו העתיקה). באותה עת, גובה המים המתוקים בשטחים הצמודים לגבעה, מצד מזרח, היו בעומק של כמטר לערך. די בחפירה, בידיים חשופות והינך מגיע למים חיים (בניגוד למקובל על הגיאולוגים, אין אלה "מי תהום", אלא, השריד העתיק של אגם – הדלתא של נחל איילון, שהגיע בעבר ליפו ומשם לים, דרך רח' אליזבט ברגנר. (להרחבת הנושא, ראו הרצאה ביוטיוב של הח"מ: "אדמות יפו מסלעי הכורכר ועד לתפוזי השמוטי "Jaffa וכן המאמר: "תגלית מדעית על מקור איכותם של תפוזי השמוטי Jaffa" פורסם בעת הדר, ידיעון ענף ההדרים, במועצת הצמחים – גליון  143. כל המאמרים מופיעים גם ב: francolaw.site). אז מים מתוקים, קרים, זמינים וצלולים,  במידבר מישור החוף, יש ובשפע ועוד בתקופת בצורת. ומה לגבי שלושת ערי הנמל האחרות? אין.

חקלאות – השטחים שממזרח ליפו, אגם הדלתא של נחל איילון שיבש (בגל הצונמי השני, ראו במאמר ו/או בהרצאה הנ"ל), בשילוב עם צמחי המים, שיבשו ובשילוב עם האדמה המובחרת העליונה, שנסחפה במשך עשרות אלפי שנים, כל הדרך מירושלים לאגם יפו, יצרו ביפו, את האדמה החקלאית, המובחרת ביותר בכל מישור החוף וכנראה גם בכל א"י!! האדמה הכילה דשן אורגני, בכמויות עצומות ונדירות הדומות לקרקעות המקבלות כיום דשן כימי רציף  (ראה בדיקות הקרקע במאמר הנ"ל). לעומת זאת, הקרקעות הצמודות לעזה, אשדוד ואשקלון, הינם מצע של חול ים (ללא מלח, שנשטף לאורך השנים במי גשמים). זהו מצע, בעל גרגר גדול, כלומר אוורירי ומנוקז מאוד. מצע, שאינו אוחז מים כלל ולא נותר בו ולו טיפה אחת, מגשמי החורף. כלומר, לא ניתן לגדל על מצע זה, אפילו "חקלאות בעל", של חיטה ושעורה, הניזונים מרטיבות המצע, לאחר גשמי החורף.

זהו מצע, ללא גרם אחד של חומרי דשן אורגניים (הדשן הכימי, הומצא רק באמצע המאה ה-19), שכן מעולם לא גדל עליו, חומר אורגני, שבמרוצת הדורות, יוצר קומפוסט ואבות מזון לצמח. לכל אלה, יש להוסיף את מזג האוויר. כל מישור החוף מחיפה ועד לעזה, הינו מזה אלפי שנים, ארץ מדבר, ציה וצלמות. מדבר ללא טיפת מים, צמחיה וחקלאות ובחום, שמגיע עד ל-50 מעלות (רק בצמוד לנחליי איתן, כגון נחל הירקון, שמקורו בנביעה תת קרקעית ולא בגשמיי חורף, היה גידול חקלאי דל).

וביפו? "נווה מדבר" (מדוע המונח "נווה מדבר", אינו נכון-ראו בהרצאה הנ"ל), עם מים מתוקים וזמינים בשפע, ואדמה חקלאית, הטובה בישראל. אז מדוע "למען השם", הפלישתים לא התיישבו גם ביפו? ובלשון עמך והרי יפו "לוקחת בהליכה" את ערי הנמל הפלישתים, הסמוכות לה.

ביצורים- יפו בנויה על הר כורכר ומוקפת חומה בצורה היטב. ע"פ איגרת (פפירוס אריס) לפרעה, תחותמס השלישי (אמצע מאה 15 לפנה"ס) הדרך היחידה לכבוש את העיר, היתה בעורמה, המזכירה את "הסוס הטרויאני". תוטאי-שליח פרעה, הציג עצמו, לנסיך יפו, כמי שגנב את שרביט המלך המצרי וברח.  הנסיך ביקש לראות הוכחה, את שרביט המלך. השרביט נמצא על אחד ממאות החמורים העמוס בציוד, אך אם המלך יאפשר להכניס החמורים לעיר, יבדקו חמור חמור, עד למציאת המטמון. נסיך יפו הסכים להכניס 200 החמורים. בכל חמור היו שתיי חביות ובתוכם החיילים המובחרים וחבלים. בלילה יצאו החיילים מהחביות, פתחו את דלתות המבצר והצבא המצרי ניכנס וכבש את העיר.

איגרת זו, מלמדת, כי לא ניתן היה לכבוש את יפו, אלא, בתחבולה, הונאה ו"קומבינה".

 התאוריה שאציע להלן, קשורה לנמל יפו– שורש הרע-אם כל חטאת. עבור יורדיי הים הפלישתים, העורף החקלאי, היה בעדיפות שניה. קודם לכל, ליורדי ים, הנמל והים. שם הפרנסה. שם הצבא. נמל יפו, נחשב במהלך ההסטוריה ועד לראשית המאה ה-20, כנמל הגרוע ביותר בעולם!! הסקנדינבים וההולנדים, שהיו יורדי הים, האמיצים והמיומנים ביותר במרוצת הדורות, נהגו לקלל איש את רעהו: "תפליג ליפו". כלומר תפליג ואל תחזור חי. מנמל יפו לא חוזרים! (מעיין: לך לכל הרוחות). נמל יפו הוא לא ממש נמל. הוא סוג של מעגנה קטנה, אלא שהיא מוקפת בסלעי כורכר, שיוצאים מתוך המים כאצבעות(ברוחב ובגובה של מטרים ספורים), שלא ניתן לעבור דרכם והגלים מנפצים את הסירות עליהם. זאת רק הבעיה הראשונה. הבעיה השניה של נמל יפו, שיש בו שונית מאוד גבוהה. בזמן גאות, היא לא נראית ובזמן שפל, ניתן לעמוד עליה והיא מעל המים (בצילומים של סוף המאה ה-19, ניתן לראות ילדים משחקים על השונית או דייגים פורסים רשת. הבריטים פוצצו את אצבעות הכורכר ויצקו את מזח הבטון, תוך הריסה ושינויי נוף בראשית). הבעיה השלישית של נמל יפו, שהוא חלק משולי קרקעית הר כורכר (יפו העתיקה), שיורד לעומק הים. זרמי הים המגיעים להר, עדיין עמוסים באנרגיה (שלא כמו גל בחוף, שאיבד את כל האנרגיה שלו, הכח שלו, כתוצאה מהחיכוך עם אדמת החוף המשופעת והופך לשובל של קצף עדין). ביפו, הגל פוגע, בשיא האנרגיה, מתחת לפני הים, בהר הכורכר וחוזר לים ופוגש את הגל הבא. ההתנגשות של שני זרמים, חזקים, אנרגטיים  ומנוגדים זה לזה, יוצר מצב בו לכאורה הים חלק ונקי, מעל פני הים, אך הסירה, נעה מצד לצד ומחשבת להתהפך, בשל הזרמים המתנגשים בכח זה בזה, מתחת לפניי הים. על כן, גם כשהים שקט, ספינות המלחמה, שהגיעו מאירופה, טולטלו ע"י הזרמים התת מימיים, החרב וההגה, התנפצו על השונית הגבוהה, כך שלא ניתן כלל לנווט ולכוון את הסירה, והסוף ידוע מראש, הסירות נסחפו והתנפצו על אצבעות סלעיי הכורכר, שבלטו מהים. וזה עוד בים שקט…

הגלים פשוט נשאו את הסירות, לאצבעות סלעי הכורכר וניפצו אותן בכח. אין שריד ואין פליט. מקל וחומר, שהאוניות הפלישתיות, אוניות ים, בעלות שדרה עמוקה המתאימה לחציית הים התיכון (אגב, יורדי הים היפואיים, יודעים לנווט היטב, בדרך סתרים, במבוך סלעיי הכורכר, לשני פתחי כניסה ויציאה צרים (צפוני ודרומי), דרכם יוצאים ונכנסים לים. הימאי היפואי, גם יודע מתי צפויה סערה בים ומתי צפוי השפל). הסירות היפואיות, קטנות ובעלות תחתית שטוחה. מאז ומעולם, אוניות ים, לא נכנסו לנמל, אלא המתינו בים הפתוח והסירות הגיעו אליהן. הנמל הארור הזה, נמל יפו, מעולם לא נכבש מהים. הפלישתים, שהקפידו על קשר עין, בין החץ היבשתי, לימי, לא העזו להתקרב לנמל יפו וכנראה דילגו על העיר הטובה הזאת (עם הנמל הרע), בדרכם למצרים. כשנסוגו ממצריים, לא העלו על דעתם, להתיישב בנמל הארור הזה. יתכן גם, שטעמו את נחת זרוע סלעיי הכורכר, כבר בדרכם למצריים, שכן בד"כ נהגו לכבוש כל עיר ועיר, בדרכם.

הפלישתים חיים על הים, על הדייג, על צי המלחמה, ואיך יצאו ויכנסו, מדי יום מהנמל הזה?  הים היפואי, המוקף באצבעות סלעי כורכר לא יותיר שריד ופליט מהצי הפלישתי, בן צי הדייג ובן צי המלחמה! זו כנראה הסיבה, שהפלישתים ויתרו על התיישבות ביפו, היהלום שבערי החוף בא"י: עיר בצורה על גבעה רמה, בעלת נמל, מים מתוקים בשפע ואזור חקלאי הטוב ביותר בא"י, מקל וחומר, בהשוואה למדבר מישור החוף (שבין חיפה לעזה), שם קבעו את מקום מושבם, בעזה, אשדוד ואשקלון. ראיה חזקה לתאוריה זו, אני מוצא בתל קסילה על גדות הירקון. בדיוק באותה עת, התיישבה קבוצה פלישתית בתל קסילה, על שפך הירקון, ק"מ ספורים מיפו. מהתרבות החומרית שנמצאה, עולה כי היא היתה עיר נמל קוסמופוליטית, עשירה, משגשגת ופורחת. הם קיימו קשריי מסחר ימי עם מצריים, פיניקייה, צור, צידון קפריסין ועוד.

לסיכום, יפו עיר החלומות האולטימטיבית. היא על גבעה רמה ומוקפת חומה בצורה! עיר נמל! יש לה האדמות החקלאיות המובחרות בא"י! ויש לה מקור אין סופי של מיים מתוקים! בכל חפירה אקראית לעומק של מטר.

הסיבה שהפלישתים לא התישבו ביפו המושלמת, הינה, לא המרחק בין אשדוד ליפו, 30 ק"מ, בעוד המרחק בין שלושת עריי הנמל, בהם התישבו הפלישתים, רק 15 ק"מ (על כך אנו למדים מתל קסילה הקרובה ליפו) ולא חומותיה הבצורות, עניין שלא מנע מהם לכבוש כל עיר אחרת בדרכם למצריים, אלא הנמל- איימת הימאים, שאינו מאפשר לצי הימי(מלחמה ודייג), לעשות בו שימוש, מבלי להתנפץ על סלעיי הכורכר המקיפים אותו.

 

*עו"ד יעקב פרנקו, המשרד מתמחה במקרקעין, השקעות נדל"ן, יעוץ אדריכלי עיסקי ליזמים ותכנון ובניה.

* למאמרים נוספים של עו"ד פרנקו: francolaw.site