1. מן המפורסמות
הפלישתים היו שבטים/עמים, שהגיעו מיוון ודרום איטליה. שבטים שונים ומגוונים, בגל הגירה גדול, שחלקו, כלל לא הגיע לא"י ואף לא נקרא פלישתי (בהם לא נעסוק). בשנת 1250 לפנה"ס, לערך, השבטים האלה, נטשו את ארצם ומולדתם מזה דורות, ויצאו למסע נדודים, ל"ארץ המובטחת" ולא, הכוונה לא לא"י.
ברגיל, במסעות מלחמה, שרווחו מזה אלפי שנים ועד לסוף המאה ה-19 (ויש יאמרו ועד ימינו אנו), בוקר אחד, פתאום קם אדם, מרגיש כי הוא עם (חזק) ומתנפל על העם הסמוך לו. "הצ'ופר" של זה, שצלח המלחמה בחיים, היה, ביזה, עושר, עבדים, שפחות, שלל, אדמות נוספות, מקנה, בקר, תכשיטים, זהב וכסף, יין, "והדובדבן שבקצפת", אונס הנשים. כך מקובל מדורי דורות.
ואולם, מה שמייחד את מסע המלחמה הפלישתי, שהוא לא נעשה, אך ורק ע"י הלוחמים, השבים בסיומו לביתם ולמשפחתם. כל העם הפלישתי קם, מזקנים ועד סבתות, נשים, ילדים, כלבים, חזירים, סירים ומחבתות. הם פשוט הסתלקו מביתם ומולדתם, מדורי דורות, במטרה שלא לחזור עוד לעולם…
הסיבה לכך ודומה שאין על כך עוד מחלוקת, שבאמצע המאה ה-13 לפנה"ס, הייתה בצורת איומה וקשה, בכל אגן הים התיכון, שנמשכה כחמישים שנה. בעולם העתיק, המים הם סם החיים. אין גשם – מים – אין חיים. בלא מים, אין חקלאות, אין פירות, ירקות וחיטה. אין לחם. אין יין. אין עשב. אין מקנה. אין בשר, חלב, חמאה וגבינה. המאכל היחידי לרפואה, שנותר להם, הוא דגה ופירות ים (על הבצורת האיומה הזאת, אנו למדים גם, מאיגרות שהועברו בין האימפריה החיתית לאימפריה המצרית. לאחרונה, משחדר המדע לארכיאולוגיה, גם מבדיקות של שכבות קרקע בכנרת וספירת אבקנים. בתנ"ך, קיים זיכרון היסטורי לבצורת זו, כשבניי יעקב יורדים מצריימה.).
הפלישתים, נעו בשני ראשי חץ, במקביל. ביבשה, זקנים, נשים, ילדים וציוד, בכרכרות עץ הרתומות לשוורים ולצידם צבא היבשה על כרכרות, סוסים ורגלי. ובים, תוך שמירה על קשר עין מלא, בצמוד לחוף, נע הצי הימי וצי הדייג. המסע לארץ המובטחת, ארך שנים רבות, שכן הם כבשו כל עיר וכפר בדרכם, ולעיתים התעכבו חודשים רבים, עד להכנעת עיר בצורה. האסטרטגיה דרשה, שלא להותיר שריד ופליט, בעורף, שעלול להפתיע בהמשך ולזנב מאחור. א"י אגב, כלל לא עניינה אותם, שכן אף בה היתה בצורת.
"הארץ המובטחת:", היעד הסופי של המסע העממי הזה, היה מצרים. לא השלל והביזה, של האימפריה המצרית העשירה, היה בראש מעייניהם. אדם רעב וצמא למוות, אינו מעוניין בזהב ושנהבים. המים ורק המים, עניינו אותם. עבור המים הם עקרו מביתם מדורי דורות, נטשו אדמתם ומולדתם. כל אגן הים התיכון, סבל מבצורת קשה ואילו במצרים, היה שפע של מים, חיים, מתוקים, זורמים. מקור המים המצרי, אינו בעננים שבאגן הים התיכון, עננים, שלא נראו מזה עידן ועידנים, אלא במקורות הנילוס, שבאפריקה, מרחק אלפי ק"מ מהים התיכון. באפריקה, במקורות הנילוס, לא שמעו על שום בצורת והגשם ירד בעיתו ומילא את הנילוס המצרי, כאילו דה…
נראה, שהפלישתים, לא הצליחו להכניע את המצרים, שהיו אימפריה צבאית, שאינה קטלא-קניא.
הפלישתים נאלצו לסגת והנקודה האחרונה, שלפני המדבר הצמוד למצרים (מדבר סיני) היתה ערי החוף של דרום א"י. הפלישתים בהיותם יורדי ים, בארצות מוצאם, נאחזו אך ורק בערי החוף, מיד בסמוך למדבר סיני, קרי: עזה, אשדוד ואשקלון. עד כאן, הכל גלוי וידוע ומכאן אחדש.
נשאלת השאלה – מדוע הפלישתים לא התיישבו גם ביפו?
המרחק מאשדוד ליפו, קצר מאוד, ויפו טובה בהרבה, מעזה, אשדוד ואשקלון, גם יחדיו, כפי שיפורט להלן:
השווה לכולן, שהן ערי נמל סמוכות לחוף הים התיכון, תכונה הכרחית, ליורדי הים הפלישתים, שהגיעו מאיי יוון וחיפשו, מקום חדש להשתקע בו ולהופכו, למולדתם החדשה. יפו היתה העיר האולטימטיבית-העיר המושלמת בכל מישור החוף. ליפו יתרונות שוברי שוויון, כדלקמן:
מים – המים ביפו זמינים וצמודים לעיר המבוצרת (יפו העתיקה). באותה עת, גובה המים המתוקים בשטחים הצמודים לגבעה, מצד מזרח, היו בעומק של כמטר לערך. די בחפירה, בידיים חשופות והינך מגיע למים חיים (בניגוד למקובל על הגיאולוגים, אין אלה "מי תהום", אלא, השריד העתיק של אגם – הדלתא של נחל איילון, שהגיע בעבר ליפו ומשם לים, דרך רח' אליזבט ברגנר. להרחבת הנושא, ראו הרצאה ביוטיוב של הח"מ: "אדמות יפו מסלעי הכורכר ועד לתפוזי השמוטי "Jaffa וכן המאמר: "תגלית מדעית על מקור איכותם של תפוזי השמוטי Jaffa" פורסם בעת הדר, ידיעון ענף ההדרים, במועצת הצמחים – גליון 143. כל המאמרים מופיעים גם ב: francolaw.site). אז מים מתוקים, קרים, זמינים וצלולים, יש ובשפע ומה לגבי שלושת ערי הנמל האחרות? אין.
חקלאות – השטחים שממזרח ליפו, אגם הדלתא של נחל איילון שיבש (בגל הצונמי השני, ראו במאמר ו/או בהרצאה הנ"ל), בשילוב עם צמחי המים, שיבשו ובשילוב עם האדמה המובחרת העליונה, שנסחפה במשך עשרות אלפי שנים, כל הדרך מירושלים ליפו, יצרו ביפו, את האדמה החקלאית, המובחרת ביותר בכל מישור החוף וכנראה גם בכל א"י!! האדמה הכילה דשן אורגני, בכמויות עצומות ונדירות (ראה בדיקות הקרקע במאמר הנ"ל). לעומת זאת, הקרקעות הצמודות לעזה, אשדוד ואשקלון, הינם מצע של חול ים (ללא מלח, שנשטף לאורך השנים במי גשמים). זהו מצע, בעל גרגר גדול, כלומר אוורירי ומנוקז מאוד. מצע, שאינו אוחז מים כלל ולא נותר בו ולו טיפה אחת, מגשמי החורף. כלומר, לא ניתן לגדל על מצע זה, אפילו "חקלאות בעל", של חיטה ושעורה, הניזונים מרטיבות המצע, לאחר גשמי החורף.
זהו מצע, ללא גרם אחד של חומרי דשן אורגניים (הדשן הכימי, הומצא רק באמצע המאה ה-19), שכן מעולם לא גדל עליו, חומר אורגני, שבמרוצת הדורות, יוצר קומפוסט ואבות מזון לצמח. לכל אלה, יש להוסיף את מזג האוויר. כל מישור החוף שמחיפה ועד לעזה, הינו מזה אלפי שנים, ארץ מדבר, ציה וצלמות. מדבר ללא טיפת מים, צמחיה וחקלאות ובחום, שמגיע עד ל-50 מעלות.
וביפו? "נווה מדבר" (מדוע המונח "נווה מדבר", אינו מדוייק-ראו בהרצאה הנ"ל), עם מים מתוקים וזמינים בשפע, ואדמה חקלאית, הטובה בישראל. אז מדוע "למען השם", הפלישתים לא התיישבו גם ביפו? ובלשון עמך והרי יפו "לוקחת בהליכה" את ערי נמל הפלישתים, הסמוכות לה. התאוריה שאציע להלן, קשורה לנמל יפו- שורש הרע-אם כל חטאת. עבור יורדיי הים הפלישתים, העורף החקלאי, היה בעדיפות שניה. קודם לכל, ליורדי ים, הנמל והים. שם הפרנסה. שם הצבא. נמל יפו, נחשב במהלך ההסטוריה ועד לראשית המאה ה-20, כנמל הגרוע ביותר בעולם!! הסקנדינבים וההולנדים, שהיו יורדי הים, האמיצים והמיומנים ביותר במרוצת הדורות, נהגו לקלל איש את רעהו: "תפליג ליפו". כלומר תפליג ואל תחזור חי. מנמל יפו לא חוזרים! (לך לכל הרוחות). נמל יפו הוא לא ממש נמל. הוא סוג של מעגנה קטנה, אלא שהיא מוקפת בסלעי כורכר, שיוצאים מתוך המים כאצבעות(ברוחב ובגובה של מטרים ספורים), שלא ניתן לעבור דרכם והגלים מנפצים את הסירות עליהם. זאת רק הבעיה הראשונה. הבעיה השניה של נמל יפו, שיש בו שונית מאוד גבוהה. בזמן גאות, היא לא נראית ובזמן שפל, ניתן לעמוד עליה והיא מעל המים (בצילומים של סוף המאה ה-19, ניתן לראות ילדים משחקים על השונית או דייגים פורסים רשת). הבעיה השלישית של נמל יפו, שהוא חלק משולי קרקעית הר כורכר (יפו העתיקה), שיורד לעומק הים. זרמי הים המגיעים להר, עדיין עמוסים באנרגיה (שלא כמו גל בחוף, שאיבד את כל האנרגיה שלו, הכח שלו, כתוצאה מהחיכוך עם אדמת החוף המשופעת והופך לשובל של קצף עדין), ביפו, הגל פוגע, בשיא האנרגיה, מתחת לפני הים, בהר הכורכר וחוזר לים ופוגש את הגל הבא. ההתנגשות של שני זרמים, חזקים, אנרגטיים ומנוגדים זה לזה, יוצר מצב בו לכאורה הים חלק ונקי, מעל פני הים, אך הסירה, נעה מצד לצד ומחשבת להתהפך, בשל הזרמים המתנגשים בכח זה בזה, מתחת לפניי הים. על כן, גם כשהים שקט, ספינות המלחמה, שהגיעו מאירופה, טולטולו ע"י הזרמים התת מימיים, החרב וההגה, התנפצו על השונית הגבוהה, כך שלא ניתן כלל לנווט ולכוון את הסירה, והסוף ידוע מראש, הסירות נספחו והתנפצו על אצבעות סלעיי הכורכר, שבלטו מהים. וזה עוד בים שקט…
הגלים פשוט נשאו את הסירות, לאצבעות סלעי הכורכר וניפצו אותן בכח. אין שריד ואין פליט. מקל וחומר, שהאוניות הפלישתיות, הן אוניות ים, בעלות שדרה עמוקה (אגב, יורדי הים היפואיים, יודעים לנווט היטב, בדרך סתרים, במבוך סלעיי הכורכר, לשני פתחי כניסה ויציאה צרים (צפוני ודרומי), דרכם יוצאים ונכנסים לים. הימאי היפואי, גם יודע מתי צפויה סערה בים ומתי צפוי השפל. הסירות היפואיות, קטנות ובעלות תחתית שטוחה. מאז ומעולם, אוניות ים, לא נכנסו לנמל, אלא המתינו בים הפתוח והסירות הגיעו אליהן. הנמל הארור הזה, נמל יפו, מעולם לא נכבש מהים). הפלישתים, שהקפידו על קשר עין, בין החץ היבשתי, לימי, לא העזו להתקרב לנמל יפו וכנראה דילגו על העיר הטובה הזאת, (עם הנמל הרע הזה), בדרכם למצרים. כשנסוגו ממצריים, לא העלו על דעתם, להתיישב בנמל הארור הזה. יתכן גם, שטעמו את נחת זרוע סלעיי הכורכר, כבר בדרכם למצריים.
הפלישתים חיים על הים, על הדייג, על צי המלחמה, ואיך יצאו ויכנסו, מדי יום מהנמל הזה? הים היפואי, המוקף באצבעות סלעי כורכר ובמעגנה שאינה מוגנת בחורף, לא יותירו שריד ופליט מהצי הפלישתי, בן צי הדייג ובן צי המלחמה! זו כנראה הסיבה, שהפלישתים ויתרו על התיישבות ביפו, היהלום שבערי החוף בא"י: עיר בצורה, בעלת נמל, מים מתוקים בשפע ואזור חקלאי הטוב ביותר בא"י, מקל וחומר, בהשוואה למדבר מישור החוף, שבין חיפה לעזה, שם קבעו את מקום מושבם, בעזה, אשדוד ואשקלון.
*עו"ד יעקב פרנקו, המשרד מתמחה במקרקעין, השקעות נדל"ן ותכנון ובניה.
* למאמרים נוספים של עו"ד פרנקו: francolaw.site